המצב ברצועה החמיר מאוד, אחרי שנהרג צלף מצרי בעמדתו, ביום שבת החולף. פעולה זו הרתיחה את דמם של המצרים, אשר מני אז לא החמיצו אף הזדמנות לפתוח באש על כל סיור ישראלי שנע בשטח. החיים, אשר כרגיל היו מלווים במתח מתמיד, היו מעתה ללא נשוא.
אותו זמן היתה קיימת לגבי פטרולי הסיור שלנו, ההוראה, לנוע לאורך תעלת הגבול וברור שבתנאים כאלה, נסתכן מצבנו פי כמה. למרות זאת לא שונתה הפקודה ותחושת האנשים, אשר עליהם הוטל למלאותה, גבלה בחוסר ודאות לגבי שובם חזרה מן הדרך.
במסגרת זו יצא גם באותו בוקר, סיור, בהרכב שגרתי, לכיוון הגבול, מערבה מכסופים. עם הגיעו שינה את ציר תנועתו צפונה. בראש הכוח ובמרחק מה, קדימה, נע שמעון כסייר. הדרך אל התחנה הצפונית לא נעמה ביותר, כי מדי פעם הוטרדנו באש צלפים ובצרורות מקבי"ם מעל הראש. ברם הגענו עם צהרים אליה ללא תקלות.
מיד, לאחר חנית צהרים, סבנו על עקבינו והחילונו לשוב. משום מה היתה הרגשה לא טובה בלב אנשי הסיור, שהדיה הובעו בקול רם. ק"מ אחד דרומה ממקום המנוחה השתרע שטח ישר ורחב ידים, למרגלות שרשרת מוצבים מצריים, ללא כל אפשרות למצוא בו מחסה מהעדר גיאיות ושאר שטחים מתים.
בשטח זה אירע הדבר, הוא בא במפתיע כל כך עד שצעדינו הראשונים נעשו אינסטנקטיבית ובהעדר שיקול דעת ומחשבה מתונה: מטוח של כ- 400 מטר נפתחה עלינו אש חזקה. בבת אחת נסגרנו בארגז אש, ללא כל אפשרות של היחלצות בכוחות עצמנו. השעה היתה אז בערך אחת וחצי משמע, כד החשכה ציפו לנו ארבע שנות ארוכות, בלי תקוה להיחלץ, אלא אם כן ינתן לנו סיוע חזק, או יימלכו המצרים בדעתם ויחליטו להניחנו לנפשנו.
המצב היה ביש למדי.
נמצאנו אחרי גבעה, בתוך השטח המצרי, מחייכים חיוך מאונס כשסימן שאלה גדולה לפנינו: איך? מה ומי? בעיני כולם עדיפה היתה האפשרות בה בחרנו, מנסיון לסגת אל עומק השטח הישראלי.
הקליעים שרקו בזה אחר זה סמוך לנו. הם נתקעו בעפר והתיזוהו עלינו. בתנאים אלה כל תנועה מיותרת עלולה היתה לעלות בחיי אדם. תחת אותה אש תופת מן ההכרח היה להגיב. לשם כך היה צורך לעלות על קו הרכס ומשם לצלוף אי אלה יריות מכוונות אל עמדות האויב. שמעון התנדב לעשות זאת. נטל רובה והגיע בזחילה אל ראש הגבעה. האש הלוחכנית ניתכה בעוצמה ובדיוק רב, ס"מ ספורים מעל הגבעה. ובאותו רגע ששמעון הרים את ראשו כדי לכוון את רובהו, נפגע מכדורי האויב…
חבר לנשק