ישבנו ליד אחד האוהלים וסחנו אודות המות בקרב, ואותה הכשרה ששיכלה מחבריה. ההגיון הורה כי גם אותנו עלול לפקוד המות. אולם הלב דחה אפשרות זו, בטוחים היינו כי בנו לא יפגע.
הן יחד חיינו, עבדנו, שמחנו, טיילנו, התלבטנו, היינו כאחים לכל דבר.
לא ידענו כי באותו יום נפל שמעון. רק בלילה הגיעתנו הבשורה האיומה.
שמעון איננו!
יותר לא יהלך ביננו וחיוכו הטוב והתמים מרחף על שפתיו. לא עוד נרחץ בכנרת וננסה לשוא להשיגו בשחייה.
והלא רק לפני שבועיים נסע עמנו לבלות חופשה במשק, יחד תיכננו לערוך טיול עם היציאה לשל"ת. באותה הזדמנות בחר לעצמו את החדר האהוב עליו בו חפץ לגור, ואף החל לעבד גינה מסביבו.
בעודו באיבו נסתיימה פרשת חייו, ואנו, המומים מגודל האסון איננו מבינים כיצד קרה הדבר.
האומנם לא נראה יותר את שמעון?!
האומנם נגזר על נפש זו, מלאת החיים, המרץ והאהבה לחדול?!
לא היה ביננו גם אחד אשר לא חיבב אותו. כולם אהבוהו על טוב לבו, ענותנותו והבנתו לנפש הזולת.
היה מסור ונאמן. זכורני כיצד דרש להעדיף את השלמת תל קציר על הצטרפות למפלסים. למתנגדים הסביר, כי עלינו ללכת למקום בו זקוקים לנו יותר, ואפילו יקשה הדבר שבעתיים.
תמיד היה אחד מהחבריא, שש לקראת כל תעלול או משימה, לא היה דבר שיפחידו.
היתה לו לשמעון נפש משורר, כולה אהבה, חיבה לכול: החי והפורח. וזו מלווה חדות חיים ומשובה מחד, ועמה רצינות ועמקות מיוחדות במינן.
הכנרת היתה ראש כל אהבותיו. נוכח מראיה יכול היה לשבת יום תמים. הוא אהב להתבודד ולהתיחד עם יפי הטבע, חלומו היה לצאת למרעה, אל מקום הנשקף לכנרת, שם יוכל להתמזג בהוד האופף אותו ולמצוא פורקן לנפשו.
על כן בחר שמעון להיות סייר. בסיירות מצא סיפוקו המלא בצבא. ניתנה לו האפשרות לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, חופשי מכבלי השיגרה הצבאית, שהיתה כה זרה לרוחו.
יהי זכרו ברוך.