שמוליק
כמה שבועות לפני מלחמת יום כיפור ישבתי מאחור במשאית בטיול בית הספר התיכון בית ירח.
נסענו על כביש רמת יששכר ממולדת לכיוון כוכב הירדן. ראינו חיילים צועדים בכיווננו בצד הכביש, עייפים ומטושטשים עם מרווחים גדולים ביניהם.
כשעברנו את ראש השיירה קפצתי כשהבחנתי שהשני בשיירה זה שמואל סלע.
הוא ראה אותי ונפנף חזרה. בני כיתתי מהעמק נדהמו מההתרגשות שלי עד שאמרתי להם שזהו אחי, אז כולם נעמדו לראות אותו אבל כבר נסענו רחוק והחיילים נעלמו מאחורי הרכס.
אחרי המלחמה, אחד מחייליו סיפר לנו ששמואל התעקש לצעוד עם כל מחלקותיו את המסע הארוך לפני סיום כל קורס, למרות שבתור קצין זה לא היה נחוץ.
הוא חשב שהוא חייב להראות לחייליו שהוא עובר את אותם הקשיים כמותם.
בתור ספנסקי, הוא בטח הרגיש שזה בריא לעבור מסעות ארוכים וקשים וילדות של טיולים רגליים בגבעות קרלוס פאס ונעורים של טיולי טיפוס על הר 2 העצים עזרו לחזק אותו.
אני מעריך את דרך מחשבתו עם אימון חייליו וכשאני מביט היום בנייד שלי שמאפשר למדוד כל צעד וקילומטר שאני צועד וכל גבעה או קומה שאני מטפס, אני מרגיש שאני חייב לקפוץ מהמשאית, להזהיר אותו בקשר למוצב החרמון ולתת לו את הנייד שלי כדי שייהנה לראות את מספר הצעדים, הקילומטרים, הגבעות והקומות שהוא צובר בכל מסע.
Thanks, eliot sela