שמואליק
זוכרים אותו כילד, כאילו חלק מהנוף, מוקסם ומשתאה ליפי הטבע.
מתאמץ להבין את סוד הצמחים, החיות והצפורים. היה בו דחף פנימי שתמציתו- אהבת האנושות.
הקליטה בארץ לא היתה קלה עבורו. נוסף על הקשיים שהערימו חוסר ידיעת השפה, המנהגים והמנטליות, התנגש הוא עם הכל ועם כולם כי בהיותו מורד במוסמכות ובתוך תוכו בלתי מתפשר עם המציאות ציית רק לחוקי ההגיון והרגש שלאורם פעל
צעדיו בעולם היו קצרים. אבל האבה- אהבת המוסיקה, אהבת הריקוד אהבת הצפורים היתה כל כך לוהטת עד שכולו הפך להיות חלק מהחיים.
מי יתן ויתמזג לעד עם טבע זה שאהב בכל ישותו...
אנו, שהכרנו אותו, נזהה אותו תמיד עם משחק האור בכל עלה כותרת, עם זמרתה של כל צפור, עם שאון המים הנופלים במפל.
עם כל צחוק מתפרץ, עם כל בטוי של חיים.
אבא