בקהילתנו הקטנה והשבעה באוטבה אשר בקנדה, היה בני משהו מיוחד, משהו מוזר - ובגלל זה היה בלתי-מובן. הוא היה, ילד מקופח.
משאני מעלה אותו בזכרוני, עומדת לנגד עיני גם חנות המכולת שהיתה לאמו, ממנה התפרנס שלושתם - האם, האחות והוא - בני.
החנות היתה בדרך לבית הספר ויום-יום עברתי לידה בלכתי לשם ובשובי הביתה מדי פעם שאלתי את המבוגרים: "למה ריקות האצטבאות בחנות של מיסס בוגוסלבסקי?" התשובה שקיבלתי: "אין לה במה לקנות סחורה" - לא ספקה את תפיסתי הילדותית, והייתי חוזר ושואל למחרת שוב אותה שאלה.
האם מתה בעוד ילדיה קטנים ובני עבר אל קרוביו. אך יותר משהם חינכו אותו, חינך אותו הרחוב. כמה אנשים, שחיפשו ילד לעבודות שליחות, העסיקו אותו תמורת שכר מועט, וגם טפלו בו מעט. באותו זמן נקשרו קשריו הראשונים לתנועת 'השומר הצעיר'.
לאחר כמה גלגולים הגיע בני למונטריאול. בדרך מקרה נתקלו בו כמה שומרים מהקן המקומי. הם ראו בו, מקרה קונקרטי של קרבן המשטר הקיים בארצם. הכניסו אותו למועדון ללון, מצאו לו עבודה, ומתוך רגש אחוה כנה טיפלו בו והשתדלו לתקן את תוצאות החינוך, או יותר נכון חוסר החינוך, שבו גדל עד אז.
בזמן קצר נהפך לנער אחר. התנועה פתחה לפניו את הדרך להכרת עמו ומולדתו. לפניו ניצבה מטרה. את עתידו ראה רק בארץ ישראל.
דוקא בימי המלחמה, כשהדרך היתה מסוכנת וקשה ביותר, עלה.
במשך כמה שנים שמענו רמזים על קורותיו בארץ. רושם כביר עשה על כולנו, ההדים, שהגיעו אלינו על פעולותיו בהעלאת מעפילים לחופי הארץ.
זמן קצר אחרי הגיעו ארצה, היה לאגדה בתנועה הקנדית - אגדת הנער העזוב שהיה לחלוץ נאמן בבנין הארץ והקיבוץ והעושה בהקרבה עצמית להעלאת אחים מוצלים.
לא קל היה לבני להתגבר על עברו. היאבקות בלתי פוסקת נאבק. וראה זה פרדוקס - האושר שחיי הקיבוץ והמשפחה העניקו לו, גרמו לו לעיתים קרובות גם לסבל. נדמה היה לו - כך הגדיר את זה פעם - שהוא נהנה מדבר שאינו מגיע לו ואינו ראוי לו עדיין. הרי עוד לא התעליתי לגובה הדרוש - אמר.
בהרגשה זו העפיל בני משלב לשלב, עד שהגיע לשיא, שיחידים בלבד התעלו אליו
יעקב פליט.
חצור