גוש-עציון, שכלל ארבעה יישובים: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, שכן בצד הדרך בית-לחם-חברון ושימש כמעוז יהודי מבודד בהר חברון ומוצב חוץ דרומי של ירושלים. הוא היה מוקף בכפרים ערבים גדולים, שתושביהם נודעו בקנאותם ובאכזריותם.
בגוש ישבו בדצמבר 1947 260 תושבים, שתוגברו במשמר נע של נוטרים, במחלקת פלמ"ח ובפלוגת חי"ש מירושלים. הגוש קיבל יום-יום את אספקתו החיונית מירושלים, ובכלל זה אף מיכל-מים שהשלים את כמות המים שלא הספיקה לצורכי התושבים. ערביי הר חברון הקנאים ראו בגוש קוץ הנעוץ בבשרם, והשתדלו לחסלו. הם החלו להתנכל לשיירות. ב-11.12.47 תקפו שיירת אספקה בק"מ ה-15 בכביש ירושלים-חברון והרגו 10 מאנשיה. למרות האסון, המשיכו שיירות מזון ואספקה להגיע לגוש, חלקן בליווי צבא בריטי וחלקן בליווי כוחותינו. ב-5 בינואר פונו הילדים וחלק מהחברות מהגוש. היה זה מקרה ראשון מסוגו באותה עת, והוא שימש כאות למעמדו הבטחוני הקשה והמיוחד של גוש-עציון. ב-14 בינואר 1948 הועמד הגוש בניסיון קשה ראשון. מפקד הכנופיות במרחב הר יהודה עבד אל-קאדר אל-חוסייני אירגן התקפה גדולה על הגוש, בה השתתפו כ-1000 ערבים מזויינים שתקפוהו מכל עבריו, המאמץ העיקרי של התוקפים כוון לעבר חרבת זכריה שבלב הגוש, במגמה לנתק את הדרך הפנימית המקשרת בין היישובים. כוח העתודה של הגוש - מחלקת פלמ"ח - הנחית התקפת נגד מקבילה ותקף את הכוח הערבי העיקרי מעורפו, תוך שגרם לו אבידות כבדות. הקרב הסתיים במפלתם המוחצת של הערבים, אולם בעקבותיו נזקקו המגינים לתגבורת בכוח אדם ולתוספת תחמושת וציוד רפואי.