לפני חמש שנים באה אלינו מחלקה של פלמ"ח להכשרה ובינהם בן-ציון בן-מאיר. לרגל תפקידי אותם הימים, נזדמן לי להיפגש אתו יום-יום והספקתי להכירו. בין המתגייסים לפלמ"ח היה, זמן קצר לאחר בואו לארץ, כי הכיר בחשיבות תפקידו של הפלמ"ח. ניכר היה בכל הליכותיו, שקיבל חינוך טוב בילדותו. בחור משכיל היה ובעל מצפון. לתפקיד שהטילה עליו החטיבה התייחס ברצינות ומסירות. בהיותו אפסנאי במחלקה - התמסר לעניניו של כל חבר וחבר והשתדל למלא את רצונו ולהקל עליו. אהב את חבריו וידע תמיד, לראות את הטוב בכל אדם ולהעלותו.
אף כי היה עירוני מילדותו, הספיק בשלוש שנות היותו בהכשרה להתקשר לאדמה ולחיי הקבוצה. הוא אהב את השדה ואת הטבע. "איני יכול לחיות בעיר, חיי הקבוצה מושכים אותי" - אמר לי פעם כשגמר את הכשרתו בחטיבה, פנה לכנרת בבקשה לקבל אותו ואת חברתו לשנת נסיון. וכאשר כנרת לא יכלה להיענות לבקשתו מטעמי שיכון, הלכו לבנות את חייהם בכפר חדש בגליל העליון. קבלו חלקת אדמה והיו הראשונים שסיקלו אותה והתחילו לסדר את פינת חייהם. אולם בן ציון לא מצא סיפוק שם, כי שאף לחיים שיתופיים. את עתידו ראה בקבוצה ופנה שנית לכנרת. "אני מקוה, שכאן כבר נשאר לתמיד" - אמר לי.
נעים היה לראותו בעבודה - דיקן ומסור. ידע לעשות את הדרוש לתוספת נוחיות לאדם גם את פינתו סידר יפה לא הרבה בדרישות, היה שמח בחלקו והסתפק במה שניתן לו. באורך רוח ואהבה חינך את בנו הקטן ושקד על פינת המשפחה.
יחיה זכרו בלבנו
מנוחה
מתוך הספר 'כנרת בימי מבחן'. רשימות נוספות נמצאות בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.