בן ציון הצעיר במשפחה, נולד בחודש יוני 1913, בעיר חוסט שבקרפטורוס. היה אהוב מאוד על ההורים והאחיות ועל כל הידידים והידידות בגלל טוב לבו. אף כי הוא הצעיר בכולנו, היה מוותר תמיד לטובת האחים והאחיות, הן בעניני אכילה והן במשחקים. והמיוחד שבו היה זה, שהשתדל לבל ירגישו בויתורו. מגיל שש עד ארבע עשרה בערך, קראנו לו 'פילוסוף' כי הרבה להסתכל ולהרהר בכל דבר. ההורים היו אדוקים והוא למד בישיבה. הצליח בלימודיו והיה אהוב על כל יודעיו. בגיל 18 נצטרף למחנה "המזרחי" ויצא להכשרה.
אישיות רבת ניגודים. רציני ועליז, טוב לב ותקיף.
גם בהכשרה רכש את לב כולם - העריכו אותו ואהבוהו, כי היה יפה בגוף ובנפש. היה בהכשרה בצ'כיה וכשהגיע תורו ללכת לצבא, הלך ללא היסוסים - לא כאחרים, שהשיגו סרטיפיקטים כדי להיפטר מן הצבא. שאלתיו מדוע לא פנה למרכז "החלוץ" בענין זה, והוא ענה לי: "את הסרטיפיקט יתנו לי, כשיגיע תורי כל עוד אני חי בצ'כיה - עלי גם לתת ולא רק לקחת" גם בצבא אהבוהו. שם יסד קבוצה דוברת עברית.
ב-1939 בא לארץ כמעפיל. נכנס לקבוצה דתית, אבל עזב אותה במהרה, כי לא מצא עוד את דרכו בין אנשי-דת. היה בין הראשונים שנכנסו לפלמ"ח. שאלתיו אז, אם אין הוא מפחד מפני הסכנה שבדבר. צחק ואמר: "אין פחד אם יש טעם בדבר. איני מפחד מהמוות, כי אני מתכונן לחיות ולא למות"
בתחילת המלחמה כתב לי, כי אינו יכול לשבת במנוחה בכנרת, בשעה שבארץ מתנהלים קרבות. אותם הימים כבר היה בהרים בסביבות ירושלים. אני לא ידעתי זאת כי השתדל להסתיר ממני את הדבר, כדי שלא אדאג לו.
בשבת האחרונה לחייו,ששה ימים לפני מותו, סר אלינו. נדהמתי לראותו פתאום וכשסיפר לי מה מעשהו עתה, שאלתיו: "האם הכריחו אותך לצאת לתפקיד זה?" הוא ענה בצחוק חביב: "האם לא די בזה שקראו לי? הרי ארצנו בוערת באש"
הוא אהב את אשתו וילדו אהבת נפש, אבל אמר, כי עתה הזמן שצריך להציל את ארצנו והפרט חייב לוותר על עניניו. כאשר שאלתיו: מה אתה עושה בהרים?" - ענה: "פחות ממה שאשר לעשות". הוא היה יפה-תואר ויפה-רוח טוב-לב אמיץ ותקיף. הוא היה אדם
אחותו טובה וינגלר
מתוך הספר 'כנרת בימי מבחן'. רשימות נוספות נמצאות בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.