טוראי אבינועם יוסף אבנשטיין ז"ל

אלבום תמונות

כ"ט אב תשנ"ג

דברים על קברו של אבינועם - אזכרה

30 שנה
הבזקי תמונות חולפים בזכרוני במעורפל מאותו היום.
קיץ - חופשה.
אבא הובא מתמוטט הביתה מהעבודה.
אנשי קצין העיר נושאי בשורת האיוב הנוראה, אין לעכלה.
הבית הפך כמרקחה.
ההלוויה - עאב, אור הזרקורים, זעקות השבר, המון אדם.
זו היתה ההלוויה הראשונה בה השתתפתי,
לא יכולתי להאמין שזה אתה.
עולם ומלואו נקבר באדמה?
הרי ראיתי אותך בעיני רוחי - גבוה, תמיר, חייכני.
שמעתי קולך - הבוטח הגברי.
איך אפשר להבין שאינך?
ומאז הכל השתנה.
חמש שנים לא היית בבית - מאז צאתך לכפר הירוק.
אך הבית והמשפחה חיה איתך וסביבך, נוכחותך הורגשה בכל.
למרות היותך נער בלבד היית עמוד התווך, עליך סמכו ההורים.
למעשה נהלת את המשק ופתוחו, דרך מכתבים ובזמן החופשות הקצרות.
ידעת לחלק דאגתך ואהבתך בין הבית לבין כורזים, המקום שכה אהבת ובו ראית עתידך.
עתיד?! - עד אותו צרור ארור שקטל אותך ואת אבי חברך. קטע את כל התוכניות קטע את כל החלומות, שלא יתגשמו לעולם.
ונותר הכאב ונותרו הגעגועים שתופסים כל פינה בנשמה.
והנפש - משתופפת, חסרת אונים מול האובדן. תחושה של אין מוצא - סוף העולם.
אך זרם החיים אינו מניח רגע, אינו נותן תשובות, פשוט סוחף.
אך הכאב אינו מרפה ועוצמתו אינה קהה פשוט חיים עמו ובצלו.
וכך 30 שנה. שנה, שנה, מגיע יום השנה שהוא כמעט גם יום הולדתך.
המחשבות לא עוזבות. בן כמה היית יכול להיות?
כיצד חייך היו מתפתחים?
כמה הכל היה יכול להיות שונה ואחר.
הדמיון ממריא, מנסה להתנתק, אך המציאות קרה ומנפצת.
הרצון לשתף ולהתחלק בשמחות שאינן שלמות ואתה חסר בהן.
באסונות שבאו עם השנים ומשפחתנו הלכה והצטמצמה וכבר 7 וחצי שנים אבא אינו אומר קדיש על קברך. ופה הוא, בשכנות אליך טמון, באותם רגבי אדמה.
ומשפחתי שלא זכתה להכירך.
וכך הדמעות זורמות, נותרו רק מחשבות וזכרונות, תמונות מכתבים וכתבות.
ואובדנך בלבנו עד עולם.

אחותך רבקה