טוראי חיים פרידמן ז"ל

על מזבח המולדת הקריב חיימקה את חייו הצעירים. הוא נהג בגבורה עד לרגע בו אבדה הכרתו. גופו החסון נאבק עם מר המות יממה שלמה אך לא יכל לו. הכדור שפלח את חזהו הכריעו. הדבר קרה זמן מועט קודם שחרורו מצה"ל וחזרתו לגרעין. כבר שש לקראת מאורע זה בחייו, ואנו שמחנו שחיימקה יחזור אלינו והנה הגיעה ערב אחד הידיעה הגורלית והאכזרית…
הכרתי את חיימקה במשך תקופה קצרה למדי. הכרתיו רק במידה שנתן היה להכיר חבר במשך שנים ספורות בתקופת הנוער, לפני שדמות האדם נעצבת ואפיו מתגבש אך כבר אז הרגשתי בו בגרות יתרה, הבחנתי מתחת למבע של אדישות מסוימת, בגרות בטרם עת. והיא שהבדילה אותו משאר החברים בני גילו. חיימקה היה בוגר מכולם לא בגיל כי אם בניסיון חיים. מאורעות ילדותו בצל המלחמה הטביעו עליו את חותמם. היתה זו ילדות של יתמות, ללא בית וללא דאגה הורים. זמן רב עבר עד אשר ניתן היה לראות סמני שנוי בסביבה אחרת. בנוף חדש.
ובבית הקיבוצי אשר צריך היה להעניק לנער את אשר החסיר בילדותו. לא אהב לספר על ילדותו ועברו. אם כי כולם ידעו מה עבר עליו תוך כדי שיחה על עברו, ועשה זאת באדישות ללא התרגשות. תוך בת צחוק האפינית לו המצלצלת, כביכול, בהשפעתם של הדברים על חייו או על מצב רוחו.
עד הכבוש הנאצי חיה משפחתו, משפחה אמידה ויהודית טיפוסית, בעיירה על גבול פולין רוסיה. האב סוחר ואדם מקובל על חבריו. למרות שהאנטישמיות היתה נפוצה, לא נשקפה סכנת השמד פיזי ליהודים, ואז בא לפתע הכבוד הנאצי. כל דפוסי החיים שונו לפתע, ואותה השלוה הגלותית המעושה נתערערה. שמועות על השמדת היהודים שודאי עוררו את חששות אנשי המקום, לא ענינו או תפסו כל מקום בעולמו של ילד בן 7 . גם הספק שכרסם את לב התושבים ותמיד עורר תקווה נכזבת של הצלה, לא היתה לו תשובה. המאורע היחידי אותו זכר ונחקק במוחו היה היום שחרץ את גורלו. אותו יום הוציאו את כל היהודים מהעיר ורכזו בשדה הגובל עם היער הקרוב. תחושת המות היתה קרובה לכולם אולם איש לא התנגד, איש לא התקומם ואיש לא נסה לברוח כלם הלכו כאל דבר שאין להימנע ממנו. רק משהחלו היריות והשמדתם החלה נסו מספר צעירים לברוח. יותר מאשר היתה בריחתו של חיים מעשה תחושה היתה אינסטינקט של רצון חיים שצווה עליו לרוץ. חש באסון שצריך להתרחק ממנו, לברוח מפניו כך מצא עצמו רץ ליד אחיו המבוגר ממנו כשהפחד רודף אחריהם… ואלה היו הרגעים האחרונים בהם ראה את בני משפחתו. תוך כדי ריצה נכשל אחיו והגרמנים השיגוהו. חיים קפץ לתוך בור שהיה חבוי וכך נצל. אחר כך חי כמה שנים בהסתר בבתי איכרים מפחד הגרמנים. חיים של מתיחות תמידית בצל המות האורב מאחורי כל אדם זר.
כאשר כל יום צופן בחובו דאגת חיים למחרת. כך עבר את המלחמה.
לאחר השחרור רצונו היחידי היה לעלות לארץ. אם כי הידיעה על עלייה הגיעה תוך מקרה בלבד. העלייה לארץ נראתה בעיננו כמוצא הטוב ביותר. היתה אפשרות של שנוי חיים, של שכחה מהכל וראשית דרך לחיים חדשים.
קשיי ההסתגלות לחיים החדשים בארץ לא היו קלים ביותר. בהיותו בין היחידים שנותרו מחברת נוער עולה בן הנוער הארצי ישראלי קשור עליו חבלי הקליטה עוד יותר. נוסף לחום הקשה ולעבודה שלא היה רגיל בהם עמדה בעיית השפה והמנטליות השונה, והם שיצרו בתחילה חיץ בינו ובין הסביבה. אולם דווקא התנאים הקשים הם שהבריאו אותו וחסנו את רוחו ואת גופו תוך תקופה קצרה. קשה היה להכיר בנער הקשוח את הנער הגלותי שמאחורי המלחמה וזועותיה. עד מהרה הפך חיים לאחד החברים האהובים על כולם. איני זוכר כמעט מקרים בהם רב או התקוטט עם מישהו. גישתו לאנשים היתה קלה וכל הדברים, אפילו הרציניים ביותר, עברו אצלו בבת צחוק המורידה מחיצות ומחסלת טינה.
מתוך שלל הבעיות החברתיות שעמדו אז בפנינו יחס חיים חשיבות יתרה לבעיות החברה ההדדיות. הוא ראה את החברה על כל פגמיה ולא פעם ציר בפני את החברה כפי שהיא יכולה להיות. וחשב רבות כיצד לפתור את הבעיות החברתיות שהפרידו אותנו.
עמדתו הבקורתית כלפי החברה יצרה חיץ מסוים של זרות. אך זה לא מנע בעדו להקלט יפה. למרות שהיה שתקן מטבעו, ולא היה מראשי המדברים בלט במסירותו. תחילה חשש מאוד מכל תפקיד שקבל, אך היה ממלאו בשלימות וברצון.
את מותו מצא בעלותו עם החולייה סיור על מארב באזור ניצנה.
את זכרו של חיימקה נצרור בצרור החיים של חברתנו הקיבוצית.