אלבום תמונות
כמעט שנה, כמעט שנה וזה נראה כאילו אתמול.
אני עומד לרגע ומסתכל לאחור וחושב על ההווה ומשווה.
אני רואה את עצמי שנה לאחור ואני לא לבד, יש לי את אבנר, יש לי חבר.
כל פעם כשיוצאים הביתה הולכים למסעדות, רואים סרטים, מדברים וצוחקים.
ואז אני מביט על עצמי היום ורואה את העולם ריק, עולם בלי אבנר, עולם בלי חבר.
אני מסתכל מסביב ורואה שאני בודד ורואה שהכל התפורר, כי תמיד כל מה שהיה בדרך זו או אחרת הסתובב סביב אבנר, נפגשים אצל אבנר, נוסעים עם אבנר, בדיסקו עם אבנר, ועכשיו הכל חסר.
אין לי את החבר שלי, אין לי חבר כל-כך מיוחד שיודע גם להקשיב, להבין, לייעץ וגם כשלא מתחשק לו בלי בושה לסתום לי אתה הפה.
חסר לי את החבר שכל-כך דואג לפרטיות ולסודיות שלו אך מצד שני כל-כך רצה לשתף ומדי פעם זורק רמזים סמויים בכוונה שאחרים כבר יבינו.
אבל אבנר יכול לדבר ולהתנהג איך שהוא רוצה כי זה אבנר, זה אבנר הכל-כך מיוחד וכל-כך כל-כך שונה שממנו אף פעם לא נעלבים, לא מתאכזבים, אלא פשוט אוהבים.
אוהבים את התמימות, ההליכה המוזרה, את יכולות הריקוד, השתייה, ואת היכולת העצומה לתת בלי גבולות, בלי לחכות לתמורה.
גם אם זה כשאנחנו עושים שבת בטירונות ואני מבקש מאבנר רק לבוא ולהביא איזה משהו שיעזור לי להעביר קצת יותר טוב את השבת ואבנר בלי לחשוב פעמיים אוסף את כל מה שצריך ונוסע שעה וחצי רק כי בקשתי ממנו.
אבנר, כשאני יושב וכותב עליך, הלב נשבר ואני נזכר עד כמה היית מיוחד ויותר מזה אני מבין עד כמה הגעגועים עם הזמן רק הולכים וגוברים.
אני יודע שלא כל אחד יוכל להבין למה אני מתכוון כשאני אומר שאתה כל-כך מיוחד, אלא רק מי שבאמת זכה להכיר אותך ולמרות כל העצב והגעגוע אני כל-כך שמח שלפחות פעם בחיים יצא לי להבין את משמעות המילה חבר.
עדי