אבנר,
חלפה שנה. חלפה שנה?
מה פתאום. אני זוכר רק לא מזמן חזרתי מהצבא וישבנו אצלך בחדר ו...
לא, באמת חלפה שנה!
אבל עדיין לא הספקתי לומר לך שלום. אולי תבוא רק ליום אחד, נשב אצלך בחדר, נדבר על חוויות מהצבא, נשמע מוזיקה ונשתה נס קפה כמו תמיד. ואז אם לא תהיה ברירה ותצטרך ללכת, אז ניפרד, אבל לפחות נעשה זאת כמו שצריך ותהיה לי הזדמנות לומר לך תודה. תודה על הכל, על שהיית בן-דוד, שהיית בן כיתה, שהיית חבר, שהיית.
אבל אני מבין שגם לבקר לא תבוא. נותר לי רק לחיות לפי הזיכרונות.
להזיל דמעה ולכתוב מכתב - שני הרגלים שהצטרפו להרגליי מאז האסון הנורא שפקד אותנו.
חשבתי שאני לא כזה, שאים בעיני דמעות ואין בפי מלים. בחור קשוח. אבל אובדנך שבר את הקליפה הקשה שהקיפה אותי וסחט ממני שתי תכונות אלו. הכאב החד, הפתאומי, שתקף אותי ברביעי בפברואר, עדיין מהדהד בראשי ובזיכרוני ואני בספק אם אי פעם יחלוף.
73 ההרוגים היו יכולים להיות פצע שמבריא ומגליד עם הזמן ולבסוף הופך לצלקת קטנה, אלמלא אחד, קרוב, אהוב, אתה - אשר לא נותן לפצע להגליד והוא ממשיך לדמם דימום מתמשך ואין סופי, אשר אין יוד ואין תחבושת אשר יכולים לרפאו.
והשאלה למה זה קרה ולמה דווקא אתה, ממשיכה להכאיב, ובעודי כותב שורות אלו, מתהדקות שיני ונרטבות עיני וידי ממאנות לכתוב, ורק נשאלת השאלה - למה?
פרצופך וחיוכך ניצבים כבבואה לנגד עיני ואני מסרב להאמין ומתכחש לאמת הכואבת והמרה, ולמציאות העגומה אשר הפרידה בינינו, ונותר לי ולכל הכואבים את לכתך, רק לחזק אגרופים, לחרוק שיניים ולהמשיך.
נמשיך את חיינו, כואבים, חסרים, עצובים ובוכים, אך נמשיך חזקים ונחושים, כי זו הדרך היחידה, ורק כך, אני מאמין, היית רוצה לראותנו מלמעלה.
אוהב וכואב,
ענבר אלתר