דו-שיח בקול אחד
...ובכן יקירי, הבה ואשבור שתיקתנו. כי למה
לא נוכל לדובב את כל שחלף, מאז שהלכת בלי שוב
לביתך ורעיך?
ואתה לא ידעת, כמוני, כי זהו הסוף.
אמנם ידענו כולנו כי אין לכתך אך טיול לכינרת.
על כך הן העידו רובה וחגור, את זאת זעקו
שמיים והאדמה הבוערה מתחתנו.
אך על מוות איש לא חשב ואף לא אתה.
כמו היום בעולם, היו אז:
שדות שהבשילו.
גנים עמוסי פרי ושלוה,
ומאי משתולל, פרוץ ערגונות, שדיחק עצמו בין מסגרת
שחורה ומשנה. ואולי בין כל הצדדים הלוחמים על
סביבנו, היה הוא השולט בכיפה באמת.
לגביו, יקירי, הכל נשאר כפי שהיה. אך רבים הדברים
שאתה במותך שינית ערכים לגבי המכורה, הרעים והבית.
וכה יאמרו הבריות:
הן בזכותך ובזכות חבריך, לקרב ולקבר, על אף המלאכה,
שרבתה שבעתיים, נהלך קוממיות.
נחוג את חגינו במלא התנופה, נתמכר לחיים, נשתה מלשדם.
עד שיכרון החושים ושיכחה.
אמרתי שיכחה? אך אין זה נכון, לא שיכחה היא!
רק דלת נעלנו, אי-חדר בלב, בו נשמר
ניגון עילאי. אנו חסים בו לפגע, פן נפרוץ בבכי ונשבית
חגם של רבים.
והרי גם אתה אוהב להאזין לצהל רבים בשמוח
ליבם, שמחתם הפשוטה הטבעית! אך חיוך מעודד סלחני
יעלה על שפתיך בראות בדיחותם של בריות מסביב-
כאילו היית אתה זקן ורגיל וידעת הכל מכולם.
על כן, ודאי לא תאמר כי שיכחה היא.
עתה עוד שולט בצנעה בלבבות של רבים.
חיץ מותך לא מובן, לא מוסבר על אף התחושה, כי מת מאוד,
וזכר גשמי לא נותר, ממה שקראנו עליו את שמך,
ממה שראינו תמיד כאחד מאיתנו,
אם בבגדי עבודה,
אם בחולצה שומרית, וסמל הטוב והטוהר ענוד על חזה.
ואיך אאמין כי חלפה כבר שנה מאז שהלכת בלי שוב לביתך
ורעיך!
ואני, הן הרביתי הגות מול שתיקתך מרחוק.
סלח, כי דמיתי את שנינו, ישובים אי-בזה על ספסל.
ערב ירד.
ערב מאי ריחני, מבושם, בגינות סביב הבית עייפו
הפרחים מלזרח.
צבא עצי נוי זקפו צמרות מול שמים. שקט כחול
ועמוק.
על הכר המולת ילדינו. שחוקם ואושרם.
אתה ממולי, שתקני כמו תמיד. וקשוב.
מבעד זגוגיות משקפיך הבריק מבטך, ורוה-
געגועים, עד כאב וענוי.
והיתה שתיקתך מרחיקה והולכת.
סלח!
זיומה אלון