בראשית אפריל הגיע לחיפה מפקד ערבי חדש מביירות, אמין עז-דין, עם תגבורת גדולה של לוחמים מזויינים, ואירגן מחדש את מערך ההגנה בעיר. הוא פתח בפעולות התבצרות מקיפות ויצר קשרים טובים עם הכוחות השכנים של "צבא ההצלה". בסך הכול היו בחיפה כ-600 לוחמים ערבים. למרות ההתארגנות המחודשת היה לכוחותינו יתרון על הערבים, ורק נוכחות הצבא הבריטי מנעה את השתלטותנו על העיר.
בבוקר ה-21 באפריל קיבלו שני הצדדים היריבים הודעה מגנרל סטוקוול, מפקד הכוחות הבריטיים בעיר. בהודעתו מסר הגנרל כי כוחותיו מפנים את עמדותיהם בעיר, ויתרכזו באזור הביטחון שבכרמל הצרפתי, ובנמל. עוד לפני מסירת הודעה זו נטשו הבריטים מספר עמדות ובתים מבוצרים שהחזיקו. כוחות ה"הגנה", שחששו יותר מכול לניתוק המוצא המזרחי של העיר, מיהרו ותפסו את העמדות שנטשו הבריטים בשטחנו, וביניהן עמדת "בית-התעשייה" שחלשה על ואדי רושמיה ועל חלק מרחוב צאלח א-דין. בשאר גזרות קו הגבול הועמדו הכוחות בכוננות לשיפור עמדותיהם, והחלו קרבות עזים לתפיסת הבתים. היה ברור כי כל המקדים למלא את החלל שהותירו הבריטים - יזכה ביתרון חשוב העלול להכריע את גורל המערכה.
מפקדת ה"הגנה" החלה בגיוס כל הכוחות שעמדו לרשותה, ובתכנון כיבוש העיר כולה, להוציא את החלקים שנותרו עדיין בידי הבריטים. בינתיים, ניכרה במחנה הערבי פעילות מוגברת, שכוונה לעבר המוצא המזרחי של העיר. נוכח איום זה החליטה מפקדת ה"הגנה" לבצע פעולה מקדימה, ולהשתלט על האזור עוד לפני תחילת המתקפה הכללית, שתוכננה לשעות הערב. בשעות הבוקר נשלחה מחלקה 7 מפלוגה א' של גדוד 22 לאזור רושמיה. משימתה היתה לכבוש את בית "ועד שכונות המזרח הערביות" (בית-הנג'אדה), שברחוב צאלח א-דין (כיום רחוב הגיבורים). בית אבן תלת-קומתי זה חלש על גשר רושמיה בקצהו המזרחי, הוחזק על-ידי לוחמים ערבים והיה מוקף סביב סביב בעמדות ערביות נוספות. המחלקה הגיעה לבניין במשוריינים, פרצה לתוכו, כבשה אותו בקרב פנים אל פנים ונערכה להגנה. במשך כל מהלך הקרב נורתה לעברה אש מהעמדות הסמוכות. לאחר השלמת הכיבוש, גברה האש מכל העברים והמחלקה נותקה. כיוון שהבניין היה פרוץ וחסר מחסות וביצורים - החמיר מאוד מצב המגינים.
במגמה להרחיב את שליטתנו באזור ולהקל על המחלקה המכותרת, התקיפה מחלקה שהגיעה מתל-עמל את עמדת האוייב בהמשך רחוב צאלח א-דין ("הבית העגול"). זו הצליחה לכבוש בקרב עז חלק מקומתו התחתונה של הבית, אך נאלצה לסגת. כוחותינו ניסו לסייע לנצורים באש מנשק קל, מעמדותיהם שעל גבול הדר-הכרמל, בצידו הדרומי של הוואדי, ובהפגזה ממרגמות 81 מ"מ. אך פני השטח הפכו את האש לבלתי יעילה, והעמדות הערביות לא שותקו. התקפות הנגד על המחלקה הנצורה נמשכו ללא הרף, מרבית אנשיה נפגעו, וביניהם כמעט כל מפקדי המשנה. לא היו מים, והתחמושת הלכה ואזלה. נסיונות לחלץ את הנצורים בעזרת משוריינים נכשלו אף הם, ושניים מהמשוריינים נפגעו ובערו.
למרות זאת נעשה ניסיון נוסף להעביר תחמושת למגינים במשוריינים, אך גם ניסיון זה לא עלה יפה, ובמהלכו נהרג מפקד הכיתה האחרון של המחלקה המכותרת שטרם נפגע. למרות הלחץ והאבידות הכבדות, המשיכה המחלקה להחזיק מעמד. בלילה ניתן למפקד המחלקה אישור נסיגה, אולם הנסיגה היתה בלתי אפשרית, בשל המספר הרב של הפצועים, מפקדת ה"הגנה" החליטה להפסיק את נסיונות החילוץ הישיר, ולהמתין לתוצאות המתקפה הכללית, שבמסגרתה נועדה לתקוף פלוגת חי"ש מנווה-שאנן את שכונת חליסה לעבר "בית ועד שכונות המזרח". המתקפה הכללית נועדה להתחיל, כאמור, בשעות הערב.