12 עד 14 במאי שנת 1948
"...מגיני גוש עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח אוייב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מדי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות לישוב, שהיתה כמונחת בקופסה של אוייב, לא ניתנה - אזי התודה הראשונה של כל ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון..."
(דוד בן-גוריון תש"ח)
גוש עציון היה למעשה מנותק למן ראשית המלחמה וגם הותקף פעמים אחדות. נפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש וכשלון שיירת נבי-דניאל הבליטו ביתר שאת את עובדת הניתוק. הפיקוד העליון של 'ההגנה' החליט להשאיר את מגיני הגוש במקום, יחד עם קומץ של חיילי פלמ"ח וחי"ש, על אף החשש שלא יהיה אפשר לפנות את יישובי הגוש אחר-כך, כדי לרתק אליו כוחות אויב ולמנוע את הצבאות הסדירים מהגיע אל מבואותיה הדרומיים של ירושלים בשעת פלישתם.
מגיני הגוש מילאו תפקיד חשוב בהטרדת התחבורה הערבית בין חברון לירושלים. ב-4 במאי 1948 תקפו את הגוש כוחות גדולים של ערביים מקומיים בסיועם של כוחות הלגיון הערבי ושריון של הצבא הבריטי שחנה עדיין בארץ. בשלב מסוים של ההתקפה נכבש המנזר, שהיה משלט במערך הגוש, אולם בסופו של הקרב שוב היו כל העמדות בידינו, אך במחיר של 12 הרוגים וכ-30 פצועים. בגוש השתררה אוירת 'מצדה', ופרט לנחיתה של שני מטוסים קלים והצנחת תחמושת ממטוס גדול יותר היה הניתוק לעובדה מוגמרת.
בליל 12-11 במאי נערך האויב (בעיקרו כוחות משוריינים של הלגיון עם חי"ר וארטילריה) להתקפה האחרונה של הגוש. על-אף עמידת הגבורה של מגיני הגוש, הוכרעה המערכה מחמת יחסי כוחות בלתי-שווים. בידי פיקוד 'ההגנה' לא היה כדי להושיע, וגם נסיונות הסיוע באמצעות המטוסים הפרימיטיביים שעמדו אז לרשותו עלו בתוהו. ב-13 במאי נכבש כפר עציון. למרות הכניעה של אחרוני המגינים בפני קציני הלגיון הערבי, הם נטבחו לעיני הללו בידי המון ערבי פרוע. בינתיים הובטח תיווכם של נציגי הצלב האדום הבינלאומי, כדי לאפשר את ההליכה לשבי של שאר מגיני הגוש, בלא איום של טבח דומה לזה שאירע בכפר עציון. ואכן, ב-14 במאי, שעה שנתכנסו נציגי היישוב היהודי בתל-אביב כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל, הלכו אחרוני המגינים של גוש עציון בשבי הלגיון הערבי. גוש עציון נכבש בידי הלגיון לפני שהסתיים רשמית המנדט הבריטי בארץ-ישראל, בשעה שמבחינה פורמאלית היה חיל זה עדיין חלק של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון.