רב"ט אוריאל אורי נוימן ז"ל

אלבום תמונות

בבוא הידיעה שאורי נפצע, חשבתי: הוא, הבחור הבריא, ודאי לא ימות, אין דבר... והנה יום אחד הממתנו הידיעה כי מת האיש, ולא האמנתי אבל קראונו במהירות לעפולה ולכן בישרתי ליתר חברי הקבוצה בקול רועד מצער את הבשורה המצערת. אורי מת. מלים אלו ניסרו באזני בדרכי לעפולה, ורק אז, אינני יודע מפני מה, חשבתי: מה הקשר המקשר אותנו עמו? הוא כבר שנים נוטר, שומר. חבריו הנוטרים ודאי אהבוהו כי שמח היה ואפילו שעה לפני מותו עוד התלוצץ...
ועתה - האדם החסון, הגבוה, החזק איננו עוד, הלך לעולמו.
באנו לעפולה כשהשמים האפורים מטפטפים טיפות גשם וכאילו משתתפים בצערנו. ראינו את הכדור שפלחו: כדור מחוץ, חסר עופרת... ארור הכדור שפגע בו וארורה יד שולחו. הוכנסנו לחדר בודד, בקצה בית החולים. קידם את פנינו אדם לבוש בגדי לובן ועל ידיו כסיות עור. נכנסנו לחדר. ריח חמוץ של דם, ריח חריף ומצער, דמו של אורי. ראינו על מיטת קרשים אדם עטוף לבנים ופניו, צבעם צהבהב. הזהו אורי? אוי לעין שראתהו בכך. ואז הרגשתי ביתר מוחשיות את מותו ורק אז יכולתי להאמין: היה איש ואיננו עוד.
קשה לתאר את רגשותי בכתב ואף במילים אי אפשר לבטאם, אבל... בכל זאת יש לי קשר אליו: קשה לתאר, כי אדם שנתן לי את ראשית דרכי, מת. אינני יודע, אולי הפרזתי בתיאורים, אבל כזה היה בעיני.
מה חשבתי על מתינו הראשונים, פרץ וזקן? אז קטן הייתי, אך בכל זאת הלב התכווץ, אך הפעם התכווץ שבעתיים. היה אדם שנתן הכל למען החיים וההגנה.
יהי זכרו ברוך.
גדעון