אלבום תמונות
יצאנו למחנה הראשון, לירמוך. אורי שעתיד היה להדריך את קבוצתנו, יצא אתנו. כולנו שמחנו מאוד, כי אהבנו את אורי. עודני זוכרת את הויכוחים שהיו לנו כבר כמה חודשים לפני זה: "מי ידריכנו?" ושמחנו בשומענו כי אורי ידריך אותנו. גם אורי שמח בראותו באיזו שמחה קדמנו את פניו. הוא סידר אתנו פעולות שונות, אירגן משחקים רבים, סיפר לנו סיפורים ועשינו יחד "קומזיצים".
אני זוכרת, איזו התרגשות קמה כשרצינו לנסוע ל"שומריה" וכמה עזר לנו אורי שהנסיעה תצא לפועל. לאחר שעברנו למוסד בבית-אלפא, לא נתקנו את קשרינו אתו. כתבנו לו והוא ענה לנו וגם ביקר אצלנו פעם אחת בבית-אלפא. ובבואנו הביתה קידם אותנו אורי תמיד בברכת "חזק". במסיבות הקיבוץ היה מושכנו למעגל ומעורר אותנו לשמוח. תמיד היה משחק עם הילדים, מתגלגל אתם על הדשא, שמח בשמחתם ומעודד אותם בעצבותם. בשמענו, שאורי נפצע - נדהמנו, אבל אחרי איזה זמן נרגענו וחשבנו, אין דבר, אורי יבריא.
ביום רביעי בבוקר כשנודע לי שאורי מת נזדעזעתי, לא האמנתי, לא השלמתי עם הרעיון שהוא איננו. שלא ישוחח אתנו, לא ישחק אתנו ובבואנו הביתה לא תקדם אותנו ברכת-חזק שלו. גם כעת קשה להשלים עם מותו. בבואנו לבית-החולים נדמונו, לא השלמנו שגם בנו פגע האסון.
רותי