אלבום תמונות
לאורי היו עיניים כחולות, שיער שחור ועור פנים שזוף כהה. צירוף מיוחד ומקסים ומושך תשומת לב של כל רואיו.
הוא היה מין ילד מגודל, גבה קומה ורחב כתפיים וחיוך שובב היה מאיר תמיד את פניו. אותו חיוך מקסים היה מתובל בדברי ליצנות אין סוף.
אין פלא, שאורי היה לרוב מוקף בנות, שחיבבו מאוד את עליצותו ואהבו לצחקק ולבלות בחברתו.
לי היה קשר מיוחד לאורי, כי הוריו והורי הכירו אלו את אלו, עוד בחו"ל היו מיודדים בגין פעילותם הציונית המשותפת. דרכיהם נפרדו, כאשר הוריו של אורי הצליחו להימלט ולעלות ארצה, בעוד הורי אחרו את הרכבת האחרונה ונדונו לגורלם המר של כל אלה שהלכו להשמדה. הוריו של אורי, שהיו פוקדים את בנם בשה"ג, לא שכחו אף פעם לדרוש גם בשלומי ולהיזכר יחד איתי בזמנים ההם, כאשר היו מבקרים בביתנו והתקבלו תמיד בסבר פנים יפות.
אורי היה הבן הבכור במשפחה וגאוות הוריו על שבחר בחיי הקיבוץ. בעיניהם היה חלוץ, עובד אדמה, המגשים את חלום הציונות.
אורי היה איתנו בכל דרכנו: תחילה בחברת הנוער כאן בשה"ג, אח"כ בגרעין בעין שמר, ושוב בשה"ג כאשר חזרנו להשלים את הקיבוץ.
בינתיים נסתיימה מלחמת העולם ובשנת 1947 הכריז האו"ם על הקמת המדינה. התסיסה בקרב ערביי ישראל גברה, הדרכים לא היו בטוחות לנסיעה, והישוב נערך לקראת אימי המלחמה. הוקמו יחידות צבאיות מיוחדות כדי להגן על הדרכים והתחבורה בעמק שלנו. וכך גם אורי, אותו שובב נצחי, התגייס והיה לנוטר המלווה את השיירות ומאבטח את התחבורה השוטפת מן העמק ואליו. אורי היה כל כך מרשים ונאה לבוש מדים וכובע נוטרים. ואכן הוא היה גאה במראהו ובתפקידו, ובצדק.
אנחנו חשבנו תמיד, שמאומה לא יכול לקרות לאורי, הרי הוא המשיך לחייך והיה מלא אופטימיות וחדוות נעורים.
אך הגורל רצה אחרת.
באחת מנסיעות הליווי שלו בעמק שלנו נפגע אורי אנושות מכדורי האוייב, והובהל במצב קשה לביה"ח בעפולה. ידענו, שהפגיעה רצינית, אך איש מאתנו לא פקפק שגופו החסון יתגבר על הפגיעה וחיוכו ישוב להאיר את פניו כמו לפנים.
כל תקוותינו היו לשווא. כל כוחותיו לא עמדו לו. אורי נפטר ימים ספורים לאחר הפציעה, וידנו קצרה מלהושיע.
אני אזכור אותו תמיד כך: אותן העיניים, כחולות-כחולות, עם חיוך שובב, גבוה וחסון וצעיר לנצח.
תרצה ברגל
חברת גרעין "לשחרור".