אלבום תמונות
בשנת 1927 פגשתי את אורי הקטן, בן השלוש, במחנה הקיץ הראשון של תנועתנו, אשר בסלובקיה. עם הוריו הגיע ובילה אתנו שלושה שבועות. ילד עליז, חינני, עיניו מתפלאות וצוחקות. 180 שומרים וכולם מפנקים אותו, מחכים למוצא פיו, מביאים לו ממתקים, פרחים, מכינים לו מכשירי צופה, מרכיבים אותו על שכם, משתפים אותו במפקד. אורי ילד השעשועים של המחנה. בהתלהבות של נערה, קנאתי באורי. כמה טוב לו. הוריו מביאים אותו אלינו. קובעים את דרכו, מוסרים אותו משחר ילדותו לתנועה, מוסרים אותו בפשטות מובנת מאליה. שם עברי לו ומלידתו נועד להיות שלנו.
כשפגשתי, אחרי שנים, את אורי בחברת הנוער העולה, והוא נער גבוה וחסון, והסתכלתי בתוי פניו ובברק עיניו העליזות, עלו בזכרוני מחשבותי מאז.
אורי צמח בתוך התנועה. הוא השקיף בפשטות חיובית נפלאה על חיינו המסובכים. ואותם הערכים ששאב מימי ילדותו נשארו טבועים עמוק בנפשו. חיוב החיים, עליזות, בדיחות הדעת. בכל מצב ובכל מקום ויחד עם זאת מסירות ואהבה עמוקה למפעל.
אורי נשאר ילד בעיני. תמיד שמחתי לגידולו, להתפתחותו... תמיד שמחתי למצוא בו את התכונות הנפשיות של הוריו - תכונות אשר הזכירו לי את עליזות אמו הנפלאה, ואת רצינותו המסורה והעמוקה של אביו. שובבותו העליזה והמלבבת היתה שובה את לבבי. בשום פעם איני יכולה לאחד במחשבתי את זכר תוי פניו הילדותיים, השופעים עליזות, עם העובדה האכזרית של מותו. אורי מת? הרי ילד כל כך עליז הוא ושובב... איך יכול הוא לעשות דבר כל כך רציני, כל כך נורא?
לאורי לא מתאים למות. אורי צריך תמיד להשתובב, להתבדח, לקפוץ, לרקוד, לשיר... וברגעי הכאב הקשים ביותר נדחקות לזכרוני תמונות עליזות.
אורי הוא הכושי בין "ששת הליצנים", על רקע פניו השחורים מבריקים הלובן והתכלת של עיניו. אורי שר ומחוה קידה לבת זוגתו... אורי שר את האופירה במסיבת הפורים... מחקה בחן את ה"ותיק בלי שיניים"... אורי בתלבושת של כלה חסודה מצטחק בבישנות כיאה לתפקידו... אורי כלבלב בהצגת חנוכה ובוכה לצהלת כל הילדים... אורי עומד בחבורה שלפני חדר האוכל ומתלוצץ עם כל עובר ושב... אורי סוחב את התינוקות ומצחיק אותך... אורי כולו מצוייד ועמוס תרמילים, סירים ומימיות יוצא למחנה ובעקבותיו ילדינו הגדולים... אורי עומד מולי, קופץ ושר מזמין אותי לרקוד - אינו מרפה ממני עד אשר אסכים וארקוד איתו... "אורי, תמיד תשאר ילד, אף פעם לא תתבגר...".
לא חשבתי שלמלים אלו יש משמעות כל כך רצינית ואיומה...
צ'יורה