טוראי עמנואל "מיא" מימון ז"ל

מתוך "מכתבים מפוריה" ספר שיצא לזכרו של עמנואל ע"י אחותו רחל מלינוב (דצמבר 1999)

הימים האחרונים
19.7.48
למשפחת מימון שלום רב

היות והחלפתי את כתובתי, קיבלתי רק היום את מכתבכם.
זה מזמן שמעתי שאתם רוצים לראותני, אבל, לדאבוני הרב, לא יכולתי לפגשכם. אני באמת הייתי עם עמנואל ז"ל בימיו האחרונים, אבל אין לי לספר לכם הרבה, מפני שהיינו ביחד לא יותר מ-48 שעות.
הדבר התחיל כך: ביום 13 לחודש מאי קיבלנו הודעה, עמנואל ואני, להתייצב בכנרת הקבוצה בתור אתתים. זכורתני, שברגע שקיבלתי את המכתב שמחתי שאוכל לרדת למטה ולהשתתף בפעולות. שוחחתי עם עמנואל, והוא לא היה מרוצה מזה. הוא טען שאינו יכול לעזוב את הקבוצה בזמן שאין מספיק ידים עובדות. חוץ מזה לא היה מרוצה מהתפקיד ולא התלהב ביותר מכל העניין. היתה לו הרגשה לא טובה, אבל בכלל לא חשב לסרב למלא את הפקודה שקיבל, למרות שמזכירות הקבוצה התנגדה לזה שנלך. שנינו החלטנו להתייצב, ויום אחרי קבלת ההודעה היינו בקבוצת כנרת. שם, כמובן, היה בלבול איום. המון אתתים ואלחוטאים מהקיבוצים גויסו למשך שבועיים, ואף אחד לא יכול היה לתאר לעצמו שרק 12 שעות אחרי בואנו תתחיל המלחמה.
בחצות הלילה התחילה ההתקפה על עין גב. עמנואל ואני היינו ביחד על המגדל ואותתנו לכל הכוונים. למחרת היתה התקפה על צמח וכידוע לכם, נהרג דני ז"ל. הביאו בינתיים חבר שני שנפצע בכתף (שמואל כהן), ושנינו ביקרנו אצלו בבית החולים בקבוצה. כשנודע לנו שדני נהרג, לא ידענו מה לעשות. הדבר היה כל כך לא מתקבל על הדעת, עד שלא האמנו שזה קרה באמת. רצנו ושאלנו לשמאל ולימין, ואחרי שנוכחנו לדעת שאמת הדבר, קיבלנו רשות לעלות לכמה שעות לפוריה ולחזור מיד.
בשעה שש בערב התחלנו לעלות ברגל. נהג פגש אותנו, וכששמע מה שקרה, לקחנו למעלה. במשך כל הדרך שתקנו וחשבנו על המקרה. בפוריה מצב הרוח היה איום. דני שכב בחדר האוכל מכוסה בשמיכה. עמנואל ואני ניגשנו, עמדנו כמה רגעי, ולגמרי המומים ירדנו שוב. לא היה על מה לשוחח. שנינו ראינו בפעם הראשונה מה זאת מלחמה.
ושוב המשכנו לאותת. יום או יומיים לאחר המקרה פגשתיו רץ בכיוון אוהלו. שאלתי מה קרה, והוא מסר לי שקיבל פקודה לצאת לצמח למשטרה. הספקתי רק להגיד לו שלום, והוא השאיר את מזוודתו אצלי.
למחרת היתה ההתקפה הגדולה על צמח. עמנואל אותת בהליוגרף, תחת מטר של כדורים ופגזים. כל הזמן הייתי בקשר אתו, ובמשקפת יכולתי לראותו עומד לפני פתח המשטרה. בערך בשעות הצהריים ראינו שהטנקים מתחילים להקיף את המשטרה, והיה מובן שאף אחד לא יוכל לצאת משם. טנק אחד נעמד בדיוק מול הפתח, בו עמד עמנואל, ודפק צרורות של כדורים. המילים האחרונות שהוא אותת היו: "הטנקים מקיפים אותנו. המצב רע..." ובזאת נסתיים הכל. אחרי זה אף אחד לא ידע מה קרה אתו.
לא כתבתי לכם על שיחותי אתו, מפני שפשוט לא היה על מה לשוחח. שנינו התרוצצנו כל הזמן ושאלנו על ידיעות, רצינו לשמוע מה שלום החברים שלנו שנמצאים בצמח. היינו כל כך מבולבלים ממה שראינו ושמענו, עד שלא היה חשק לאכול ולישון. הוא רק רצה לשרת ולעשות דבר. נזכרתי ששוחחנו עם קצין הקשר והוא הבטיח לשלוח את שנינו לקורס אלחוט. זה מאד שימח את עמנואל, מפני שתמיד היתה לו חולשה למכשירים. יום אחד שימשנו בתור קשרים בין העמדות. מתפקידנו היה לרוץ מעמדה לעמדה ולמסור מברקים שנתקבלו באלחוט ממסדה. בכל פעם שאחד משנינו היה יוצא, היה אומר שלום לשני ומצטחק. מלמעלה הפציצו אווירונים, וממול התותחים, אבל זה לגמרי לא הבהיל אותו. היה רץ למטה, שנמצא בקצה השני של המשק, וחוזר עם תשובה. ישבנו באותו המקלט וצחקנו. פגז אחד עבר את הקומה השניה במקום בו ישבנו. פגז שני נפל חמשה מטר מאתנו ולא התפוצץ. שוב צחקנו, ושמץ של פחד לא נראה בעיניו. המחשבה על המוות היתה כל כך רחוקה ולא מתקבלת, עד שלא תפסנו כמה גדולה היתה הסכנה.
תסלחו לי שאני כבר מסיימת, אבל אני בתפקיד ועלי לגשת למשרד. כתובתי: תג'ר לבנה ת.ד. 52 גדרה. אם תהיה לי הזדמנות, אגש לבקרכם.
בינתיים קבלו המון שלום.
לבנה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח