כנען, ב' באדר ב' תש"ח
זכור אתה לי, מישקה, בדמותך הקרובה, הטובה; זכורני בבית השיטה במהתלותיך, בתעלוליך, ובטוייך ששפעו הומור בריא והפכו לנכס החברה כולה...
זכור לי בך כל שהיה כל כך שזור בחיינו, צחוקך הנלבב והטוב, לבך הרגיש, כל מה שהיה מקל תמיד, משמח כל כך וילדותי כל כך, ועתה - חותך ומכאיב כל כך.
זכור אתה לי כג'ינג'י, ילד השעשועים של המוסך ואהוב על כל עובדיו. כה מסור לעבודה, למשק, לכל אותה משפחה גדולה ואנו בתוכה - "בית השיטה".
וזוכרת אני גם שיחות רציניות עמך. לא הורגלת להשמיע דבריך לפני החברה כולה, אולם לא מעט חשבת עליה, עלינו, יודעת אני וזוכרת: האמנת בהכשרה מאד, האמנת בחברה, בעבודה, וכולנו אהבנוך על כך.
קצרים היו חייך, מישקה, וקשים. העבודה לא היתה זרה לך, עוד מגיל צעיר שקעת בחיי עמל קשים. בהכשרה מצאת את מקומך, את דרכך, הענקת לחברה, אף קבלת ממנה וקיווית תמיד לימים טובים שיבואו.
והנה, נגדעו החיים לפתע, נגדעה השירה, נגדע החיוך, והלב הטוב והעדין, עמד מדפוק... ואתה עוד בתחילת הדרך.
דרכנו אנו נמשכת ומתפתלת למרחוק. והכאב חודר ומציף את הלב ומחניק בגרון...
דנה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח