יום שני, 24.7.61
ביקשתיך בליל שבת ללכת אל בית הקברות לא משום שהיה בכך כדי לעזור לאחיך היקר (לו אך יכולנו...), אלא משום שחשבתי שיהיה בכך להקנות ערך רב לשנינו, כאנשים המחפשים לאהוב. ניתן למוות להורות לנו את החיים, ניתן לו להאיר את החיים מהמרחק האינסופי והלא מודע הזה, ניתן לרגעיו לשלוט בנפשנו. ניצנים של הלא כלום, של האין, של המוות, קיימים בנשמתו של כל אדם, ודוקא פריחתם מבשילה את פריים ופוריותם של החיים. ענפים ועלים רחבים ויפים מדמותו של אחיך חייבים להוסיף ולהתקיים בך, אל תתני להם לנבול, ואז נזכה לרגעים של יתר חיות, של יתר רצון לחדור אל החיים, לברך את עמלם, את יפיים ואת אהבתם. ואף אם נבכה, יהיו אלו דמעות על חיים שאבדו, חיים שהלכו. כשאנו באים לבכות, הרינו מברכים בהכרח, ולו אף מבעד מסך של דמעות עצב, על חיינו אנו, מתוך ההבנה העמוקה ביותר בה נוכל לזכות אי פעם.