אפיקים, יום ג', 17.10.61
יש רגעים שאני מוכשר להתפעם, והיום בעבודה היו לי רבים כאלה. נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי - רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי, ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר, החרמון הלבן, ים כנרת - כולם טמנו אותי בחיקם. רצתי אליהם, הבאתי נפשי אל תוכם, מסרתי להם את גופי הערום, בכיתי אתם, צחקתי אתם, הייתי עצוב כמוהם ומאושר כמוהם. שנאתי אותם, אהבתי אותם, איזו תחושת התמכרות עזה אליהם. חשתי שאני נבלע בתוך הטבע, שאני צומח ממנו, הייתי חיה מחיות היער.
פשטתי את לבושי מעלי, הייתי נכון לכל, נכון להתחבר עם החיים, להיות בתוכם, נכון להגשים את גופי ולתת בו רוח, שכבתי אתם, הולדתים מחדש. עד הרגע הזה לא נרגעתי - הו סוף כל סוף חזרתי להיות אדם!
הדיבורים על לא לחיות במשק הזה, הבל ורעות רוח הם. אני קשור בכל נימי נפשי לנוף הנפלא הזה, המפכה במרחבי שדותינו. לא אוכל לעזבו, אהבתיו כשם שאני אוהב את החיים. כל היום קצרתי בחרמש עשבי פרא שוטים במטע שלנו, הנטוע על אחת ממפולות הירדן. איזה מחזה שדיא, מרהיב, תהומי ועמוק! לא אחת ביקשתי להישאר שם כל היום, רחוק מבני אדם וקרוב אל הטבע. נפלא לעבוד קשה, נפלא להניח לפלגי הזיעה לשטוף את פניך, את ידיך, את גבך, נפלא להיות בתוך אבק סמיך, להניח לו לחדור לעינים, לפה, לשערות, נפלא לחוש את ריח האדמה הקצורה למשעי, נפלא להשקות אותה, לרוות את צמאונה. הנה, זה מה שהועידו לך החיים כעת. אלוהים, לשם מה אני כותב בעצם? אדם שלא התנסה לא יבין, הוא מוכרח לא להבין, עד שלפתע יום אחד אולי יגלה לו.
כשאני רואה שלימות כזו בטבע, חושי אומרים לי שיש כוח עליון, רוח צרופה, המעניקה לטבע הזה את תכונותיו. ואז מתגלות בי סתירות, ניגוד בין השכל לבין התחושה. אנו קובעים בעצמנו שיש דברים, עצמים, שהם חמריים, שאנו רואים אותם ונוגעים בהם, כמו אבן, עץ, אדמה וכו'. לעומתם, יש דברים שאיננו רואים אותם ואין ביכולתנו לגעת בהם, או למדוד אותם, כמו רעיונותינו, מחשבותינו ונפשותינו.
כך הגיעו הפילוסופים אל 'החומר' ו'הרוח'. על כן, כשפילוסופים מדברים על היחסים שבין ההוויה ובין המחשבה, או בין החומר והרוח, איזהו השליט בהם, ולבסוף איזהו הראשון בהם, הקדמון - זהו מה שקוראים: 'הבעיה היסודית של הפילוסופיה'. כשנבצר מן האדם לעמוד בפני תופעות הטבע, להבין אותן ואת משמעותן, הוא מייחס זאת לכוחות העומדים מעל לטבע. אין לו פתרון, ואז הוא משער שיש אלוהים אשר יצר את העולם, הוא הוא המכוון אותו, והוא אשר ברא אותו כך שבני אדם לא יבינוהו. האלוהים נתפס אצלו כרוח צרופה, כלומר - עליונות הרוח על החומר. זהו הסבר בלתי מדעי לבעיות העולם, המבוסס על השערות שמעל לטבע. תורה פילוסופית זו נקראת: אידיאליזם. הקצה המנוגד לאידיאליזם הוא ההשקפה לעליונות החומר על הרוח. לגביה ההוויה, החומר הוא הוא היסוד ההיולי הראשון, והרוח היא דבר שני במעלה, מאוחר, התלוי בחומר. לא הרוח או האלוהים הוא שברא את העולם ואת החומר, אלא העולם, החומר, הטבע הוא הוא שברא את הרוח. 'כיצד חושב האדם?' - האדם חושב מפני שיש לו מוח (מוח הוא הוויה, חומר, גוף ביולוגי) והמחשבה היא תוצרו של המוח. לא תיתכן מחשבה ללא חומר, ללא גוף. התורה הזו היא, כמובן, התורה המטריאליסטית. אני נוטה יותר להגיון המטריאליסטי. זהו הסבר מדעי ולא הסתמכות על השערה, כתוצאה של אזלת יד. אם ההגיון שלי אומר שהחומר שליט על הרוח, ושלא ייתכן שנוצר 'יש מאין', הרי שאני מבטל בכך את נוכחותו של כוח אלוהי. לעומת זאת, בשעה שאני מתרגש, בשעה שאני רואה את היופי, את השלימות בטבע, את הנפלא שבאהבה, אז קשה לי להניח שכל זה מקורו בחומר, ואז אני מרגיש כאילו יש אלוהים בחיינו - וזוהי הסתירה בין הרגש לבין השכל.