סרן בארי (בקי) חזק ז"ל

אפיקים, יום שני, 14.5.62
כה חפצתי לראות אותך מוחשית ונושמת יותר, בין שורות של מכתב קטן שלך, כה חפצתי להתיך, ולו במעט, אותה בדידות אפורה שנפלה עלי, את הרגשת הסתמיות האומללה משהו, המעמידה אדם כנטול יישות עצמית בעלת ערך. אין זו תחושה מוכרה שמכבר היתה בתוכי, שכן בדרך כלל נוהג הייתי לחשוב שאת עצמיותי ניתן לי למצוא תמיד, בכל סיטואציה שהיא, בשעות של לבדיות שלמה בלבד, שבהן מנותק אני מכל יישות אנושית שהיא, שעות שבהן נתון אני להתייחדות עם החזיונות הגדולים שיוצרם הטבע החי, אותו טבע שהרחיק מעליו את האדם כהוויה חיה.
הנה, ראי נא, שיר גדול של משורר גדול - דוד פוגל:
שנך הלבנה, הרבועה,
תקעי באצבעי -
עד אם האדמיה מדמה.
ועינך השחורה,
נשמת רוח הליל,
תצלל נא בנשמתי
ותהמה בה ותרקוד
כיער אפל
תוך חורון ליל.
או כציפור שחורה
על פני שחקים תכולים.
ועם דמדומים נוגים
אכרע עורג לפניך,
לפני -
ואת חתומה בחיי.
גדולתי של שיר היא, ראשית, בריבוי המשמעויות שלו, ביכולת של כל אדם להתרשם אחרת מזולתו; שיר הרואה באדם הקורא אותו - את כותבו, את האדם שמעצב אותו בהתאם לגוני נפשו הוא. יכולה היית לחשוב שהנה זה פשוט שיר אהבה רגיל, אחד הנפוצים בשוקי הליריקה והפיוט הרומנטי העדין, אולם אני לא הבאתיו בתור שכזה, הבאתיו בקשר ישיר למה שכתבתי בתחילת מכתבי.
הייתי אומר שעיקר תוכנו של השיר הזה, מהבחינה הפילוסופית (המשנית לגבי הערכת שירים בכלל), הוא שאדם, אדם אוהב, מוצא את העצמיות שלו, את ה'אני' הפרטי והאמיתי שלו, רק בשעה שהוא קשור, צמוד וחבוק עם האחר, עם האדם אותו הוא אוהב. ראי נא, הרבה בעיות לו, לאדם המודרני, ואחת מהן, עיקרית מאוד, היא הפחד שמא הקשר וההתחייבות כלפי משהו ישללו את עצמיותו של האדם.
הנישואין, למשל, בעיה העומדת לפני כל אדם - האם הקשר אל הזולת, ההתחייבות להיות תמיד ולעולם יחד עם הזולת, לבנות חיים במשותף עמו - האם קשר זה אינו מפריע לו לחיות את חייו העצמאיים, חיים שיהיה בהם מימוש האני הפרטי, עצמיותו של האדם. פר-גינט, למשל, ברח ממשפחתו, מאהובתו, מארצו, מכל מה שקשר אותו אל בני האדם; הוא ניסה לחיות חיים של ציפור, שאינה קשורה אל שום דבר, ובסוף חיי הנדודים הסתבר לו, כאשר חזר אל אהובתו הזקנה ואל ארצו, שחייו היו זיוף ושקר, חיים מדומים, שכן לא ניתן למצוא את ה'אני', את ה'עצמי' בחיים נטולי קשר אל משהו ואל מישהו מסוים. ההיפך מזה, חייו של האדם הם חיים של קשרים מסוימים מאוד; את האני הפרטי של האדם ניתן למצוא דוקא על ידי יחסו אל הסובב האנושי, על ידי השקעת האני, על כל מהותו, ביחסים עם הזולת, עם האהוב. מרטין בובר אמר משפט חשוב מאוד בספרו "בסוד שיח": אמירת 'אני' מחייבת קודם כל אמירת 'אתה'. אתה מוצא את עצמך, את יישותך האמיתית, דוקא בחייך עם אהובך, באהבתך ההדדית, שכן הזולת, ובייחוד האהוב, מהווה הד לנפשך, מהווה ראי קולט המחזירך לעצמיותך, ל'אני' שלך. כזה הוא גם שירו של דוד פוגל (אגב, משורר שעדיין עלום שם הוא, אולם מובטחני שתוך השנים הקרובות תעלה קרנו מאד בספרות העברית. ניספה בשואה. משורר נפלא). שיאו של השיר, משמעותו העיקרית, הוא סיומו: 'אכרע עורג לפניך, לפני'. אחדות ה'לפניך' - 'לפני', כשני דברים שהם אחד, עמידת האוהב מול אהובתו כעמידת האוהב מול עצמיותו - ה'לפניך' הזה הוא ה'אני' שלי; הוא מציאת המשמעות בתור אדם בעל עצמיות משלו, על ידי האהבה והקשר אליך. ה'אני' שלי הוא ההתייחסות אליך. על כן, שעה שאני מרוחק ממך, יש בי הרגשה של סתמיות מסוימת (ביטוי דיאלקטי). אני חש במין יתמות גדולה, בבדידות המזעזעת והתמידית, העומדת מאחורי האהבה; בהרהורים של עמידה בפני תודעת המוות. האהבה היא הקשר אל החיים. היא עצימת עינים בפני המראה הברור, הקבוע והנצחי של המוות והסוף. יש לאהבה גם ערך עצמי, שלא ביחס למוות דוקא. אולם מנקודת ראותי, במצבי ברגע זה, נקודת ראות של בדידות והרהורים של 'עד הסוף', אני למד להבין את ערכה של האהבה ושל ההתקשרות השלמה והמוחלטת אל הזולת. ומשום שאני אדם חי, משום שאני יכול להשקיע ולמצוא בך את עצמיותי-עצמיותך, 'לפני-לפניך', משום כך אני זקוק לך. אין זה ענין של הנאות רגע. זהו צורך נפשי ורוחני ראשון וקודם לכל.