סרן בארי (בקי) חזק ז"ל

אפיקים, יום שישי, 1.6.1962
באצבעות ענוגות
פורט הגשם
מנגינת נכאים חרישית
על עוגב הליל השחור.
עתה נשבה בחשכה
איש בביתו
- הילדים הן נרדמו -
ונשתוק לגשם,
כי ישיח עצבנו.
כי אין עוד מלה בפינו,
רגלינו כבדו
מן היום
ואין בן המחול עוד.(דוד פוגל)
שיר נפלא. לא הייתי צריך לקראו כדי לחוש שהשיר הזה קיים. אינני מאמין שיכול להיכתב שיר אמיתי שאין יסודו בעצבות. אינני מאמין בכך, כשם שאני מאמין כי החיים הם מסכת תוגה בעלת גוונים רבים, בהירים או כהים יותר. אך לעולם תוגה. אושר איננו דבר בעל קיום אובייקטיבי עצמאי משלו. אינני מאמין שאדם עם כל הטרגדיות הגדולות של חייו, טרגדיות נצחיות, עשוי להיות מאושר באמת, אושרו של אדם, כמעט לעולם, אינו אלא היכולת להיות פחות עצוב, היכולת להסתיר את דמעותיו. ואם ברגע נתון זהו אושר למעשה, להלכה, הרי מנקודת ראות רחבה יותר יש בכך עצב כפול ומכופל. מהו בעצם השיר אם לא עיצוב הבכי ללא תקנה, הדמעות ללא מעצור, היגון הגדול והנצחי של חיי האדם, בתוך מסגרת שלווה, עוצרת? שקט ודומיה של בין השורות, עצירה או אצירה זו של הכוחות הכבדים, הפורצים בעצבון החיים, היא שעושה את השיר לשיר, היא שמקנה לו את אמיתותו וגדולתו. מבחינה זו זהים החיים עם מהותו של השיר, ועוצמתו של כוח החיים גדלה בהרבה אם אין ניתן לו להתפרץ, שכן כוח משתחרר כבר איננו כוח!
אם תשובי ותשובי לקרוא בו, תראי, אולי, שדוקא השקט הזה, דוקא השלווה החרישית הזו, הופכים את העצב ואת התוגה שבשיר הזה לכוח אמיתי, הם העושים את העצב הזועק וקורע הדממה הזה - לעצב.
והנה לך שיר גדול נוסף של משורר זה, אשר משום מה התאהבתי בו:
לאט עולים סוסי על
מעלה ההר,
לילה כבר שוכן שחור
בנו ובכל.
כבדה תחרוק עגלתי לרגעים
כעמוסה אלפי מתים.
זמר חרישי אשלח
על פני גלי הליל,
שיעבור למרחק.
סוסי מאזינים ועולים לאט.
אסור לקראו פעם אחת, משום שרק בקריאה המי יודע כמה יכול הנך לרדת לעמקו ולהבין את יופיו. רק חושי נא איזה כוח עצום אוצר בקרבו השיר הזה! נדמה, על כתפיו מונח כל העצב כולו. ודוקא ברגיעה ובשלווה התהומית הזו (יש לקרוא אותו לאט לאט) מצויה זעקה גדולה, מצוי, הייתי אומר, כמעט יאוש. אלה הן דמעות זכות ואומללות של נפש האדם.