סרן בארי (בקי) חזק ז"ל

יום שבת, 29.2.64
שלשום באו עלינו שעות מרגשות מבחינה צבאית, שעות של מתח, ציפיה והתרחשויות מהירות ורבות. סבורני שהיתה זו הפעם הראשונה שחשתי באמת טיבה של התרגשות מסוג זה, מעין סקרנות מהולה בפחד, וחרדה שאי אתה יודע אם רצויה היא לך או לא - כמו מאבק שאין לך רצון להכריע בו.
למען האמת, אינני מחבב שעות כאלה, אפילו הן מלאות ענין ומעוררות סקרנות וציפיה בלתי רגילות. הרהרתי בכך לא מעט, ונדמה לי שאף הגעתי בנושא הזה לכמה מסקנות. הצבא עובד קשה, לעיתים אף קשה מאוד, למען תכלית מסוימת, שאליה הוא שואף ואחריה הוא רודף - יכולת להתעלות ולהיות טוב ועליון בשעה של מבחן. לעיתים, אחרי שהאנשים משקיעים כל כך הרבה עבודה, מאמץ וסבל פיזי ונפשי, יש ובבלי משים הם מתחילים לחפש ולבקש אחרי התכלית הזאת, לא משום היותם מחרחרי מלחמה או שואפי הרג, אלא משום שהם רוצים, פשוט, לראות את 'יבול' עבודתם. וצריך להבין, זהו דבר טבעי מאוד, טבע מהותם של הדברים האלה. אנשים שחיים בצבא חייבים להיות ערניים כדי שלא להיתפס בכל רגע ורגע, לשאיפה הכמוסה לקצור באופן מוחשי את יבולם, זה מה שהיה כל כך חריף, בשעה שהרהרתי במאבק הזה, שהתחולל בי. ברגעים שהצלחתי להשתלט ולשוב אל עצמי, הבנתי כי בעצם אני שונא את השעות האלה. יותר מכך: הבנתי שכל מה שעשיתי עד עכשיו, כל מה שנתתי וביקשתי לתת, כל מה שהיה קשה ומפרך ודורש סבלנות ויכולת להתמודד, כדי להיות טוב וחזק ומנצח - כל זה לא היה אלא כדי למנוע את בואן של שעות כאלה. עלינו להיות כה טובים וכה חזקים שפשוט נמנע מאחרים להכתיב לנו מציאות כזאת. ודווקא בעיצומה של ההתרגשות נראה היה לי שמוכן אני לתת אפילו מעבר למה שיש בכוחי וביכולתי לעמוד בו, מכל הבחינות, ובלבד שלא אמצא בחוויה הזו של 'לפני'. אינני יודע אם זו הגישה הבריאה של החייל הטוב, שהצבא רוצה לטפחה. ואפילו אין הדבר כך, לגבי קיימים ערכים אנושיים מסוימים שהם קודמים ועליונים על הצבא (תופעה שמטבע מהותה נידונה למוגבלות, ולתכלית מסוימת אחת, שהיא לאו-דוקא אנושית). אם כך ואם כך, זה היה צעד נוסף בדברים, ורציתי לשתפך בו. אחרי ככלות הכל, זה פשוט היה קצת מרוגש והשאיר בי את רישומו.