סרן בארי (בקי) חזק ז"ל

יום שני, ערב פסח תשכ"ד
עכשיו שעה של שקיעה וצלילה לחשכתו של יום, עייף ושב אל עצמו, שקט יותר ועצוב יותר. פעם הייתי נוהג לכתוב הרבה בשעות הנוגות האלה, אבל מאז בואי לצבא אין הדבר אפשרי, כי השעות האלה יפות גם לאימונים.
שמעת ודאי על מותו של איצי יהודאי; ממעלה החמישה. היה אחד הבחורים שחיבבתי ביותר, והיינו בידיעות עמוקה עוד לפני הצבא. הכרתי אותו ב'חטיבה', בחוגי ידיעת הארץ, שעסקתי בהם. במשך ההדרכה במעלה החמישה תמיד היה זה הוא שקיבל אותי והקל עלי, בחוש ההומור שלו ובחביבותו. לאחר מכן, בצבא, עשה אותנו את כל הטירונות ואת קורס הצניחה. חייתי עמו באוהל אחד, היו לנו הרבה חוויות משותפות - וככה, פתאום, הוא איננו. זה נודע לי בשבת בלילה, כשהגעתי לבסיס. עוד באותו לילה ביקשתי להיות בהלוויתו. אני מכיר את כל משפחתו וחושבני שהייתי יכול לעזור גם לבני כיתתו בנוכחותי שם, אבל הדבר לא ניתן לי ולא לאף אחד מהמחלקה שלנו. כך עוברים הדברים, כאילו אין להם חשיבות. לצבא יש חסרון אחד, שלא יכופר, והוא: נטילת הכושר להזדעזע ולהיפגע עד עמקי יישותך על אבדן חיים, היכולת להפוך את אנשיו לבריות מכניות חסרון רגש ומחשבה, חוסר תשומת לב מכאיב ומרגיז לערכים אנושיים אלמנטריים - כבוד לחיי אדם. ייתכן שאני מגזים, ואולי לא התכוונתי למה שכתבתי, אבל פשוט כואב לי מאוד ששמו והליכתו לא הוזכרו אפילו במלה אחת, ושאף אחד מאתנו לא הלך עמו בדרכו האחרונה. סלחי לי שכתבתי לך על כך. אתמול עוד עצרתי בעצמי, אבל כעת זה פרץ מתוכי. היה בחור יקר מאוד ואני בוכה על הליכתו