אפיקים, יום שלישי, 19.4.66
כותב אליך בבגדי עבודה, לפני כל מעשה אחר, כאילו מתוך הכרח עז לפרוק איזה מצבר של כוח שנאסף ולוחץ מאוד. מין צורך הכרחי להיות עם חיים גואים וחזקים, ולדעת שלכל דבר יש טעם, ולא בשמים דוקא אלא מוחשי מאוד, טעם בדם. אני מתבונן באנשים ורואה את השלווה הסטואית של חייהם.
איך הם אובדים בשולי הדרך, עד שהם מגיעים לסופה ונעלמים. ואת הלב הפרא הזה של החיים - שכולם חשים בו בידים, בנשימה, בעינים - אין אף אחד מסוגל לתפוס, לא כל שכן להשתלט עליו. והלא החיים במהותם הם פרא לא אנושי, הם עוצמה, בכל רגע ורגע, בכל הדברים הקטנים שבקטנים (זו שלימותם), ומי שנח על ידם, חסר זהות, נכנע ומקבל כל דבר כאילו הוא גזירה משמיים, מי שהענינים ואורח החיים משתלטים עליו ולא הוא עליהם, מי שקיים רק מפני שנולד להורים אלו ואלו ורק במקרה התגלגלה בו ההיסטוריה הפרטית שעשתה אותו ולא הוא אותה (דומה הדבר להיסטוריה של עם ישראל עד לתקופת הבית השלישי) - הרי קיומו החיצוני עומד בסתירה מוחלטת לקיומו הפנימי, הבלתי מבוטא והמנוון. וכשאתה מעמיד את אורח החיים החיצוני מול הבעירה הפנימית, המבקשת ולא יודעת מה, ורואה שבעצם לא עשית עוד שום דבר גדול וחשוב באמת, ושהכל הולך כמו אצל כולם, בדרכים קבועות מראש, כמו שהשמש שוקעת והערב יורד (ונזכרים בקוהלת החכם), שהנך חי לפי האפשרויות החיצוניות ולא לפי התביעות הפנימיות, וששום דבר אינו מוחלט ולא עז ולא חזק ופרוע, ושהפראות חבויה בפנים ואף פעם אינה משתחררת ואינה נדלקת לשריפה גדולה ומאירה, להוציא חוויות קטועות פה ושם - אתה מבין מהו הטעם להצטברות הכוח שלוחץ מבפנים ומעלה בך חשק לשבור משהו.
אפשר שזה עדיין המשך תנופת היום, כי באמת עבודה כזאת נותנת טעם, טעם רגעי, כי כל כך טוב לעבוד קשה, להוציא את כל הכוח, להשתלהב, להתמסר למשהו לחלוטין, להיות איך שהוא מבוטא (זה מה שהיה טוב בצנחנים). ואחר כך כשכל זה נגמר ומגיעים לערב, ומתחילים לחפש את הטעם שמעל ל'רגע המתלהב' (טעם שהיה בצבא), ושואלים בשביל מה זה ולמה, ומחפשים איזה חיוב עם אמונה שזה עוזר למישהו, עושה את העולם טוב יותר - וכשלא מצליחים להדביק ל'חדוות היצירה' שום נימוק ושום טעם, לא חברתי ולא השקפתי, מתברר שגם זה, אחרי ככלות הכל, שייך לעמידה בשולי הדרך. אני יודע שיש דברים בהם 'כל הכבוד לרגע', לחיות הווה ללא חשבונות (ככה זה כשאני משחק כדור-סל). אף על פי כן, מדברים כאלה אי אפשר לבנות חיים, שהאדם שלם עמם יותר ועז בהם. ואינני מתכוון רק לעצמי. זה נכון, פחות או יותר, לגבי כולם (לא רק בקיבוץ ולא רק בארץ ישראל). אלא שלא כל האנשים מבינים זאת, ולכן נדמה להם שחייהם טובים. דוקא אלה שמחפשים יש להם סיכוי ותקוה להגיע למשהו שלם, להנהיג את החיים לפי חפצם, ולא שהחיים ינהיגו אותם, כמו עדר של כבשים. בעצם, אולי אינני צריך לכתוב לך את כל הדברים האלה, כי הלא כל מה שיש בי אליך הוא סמל לכך שאכן יש בחיים 'חיוב מדליק', ולכל דבר יש טעם, ולכל מעשה יש להט שלמותי מאוד. ודוקא נדמה שהתכלית העליונה של כל אמונה היא אהבה בוערת. וכך, אני אליך מצמרת עץ גבוה, שמסביב לה יער של בני שיח, שעה שכל כך הייתי רוצה שהיער מסביבנו יהיה עבות.
דוקא מצב הרוח טוב ועליז, ועל פני השטח חיים חיים טובים, עם כל מיני דברים נחמדים וחביבים, אבל אין לזה שום קשר עם חשבון והרהורים שעושים פעם בחודש.