אפיקים, יום ראשון, 4.6.66
אמש לא כתבתי לך כתוצאה ישירה מן האסיפה הסוערת, שבעקבותיה 'עפו' הוויכוחים עד שתים בלילה. כואב הלב לראות אנשים שחיים עשרות שנים בטעות, בנפנוף סיסמאות, בשימוש במושגים (שוויון וכו') לא בדוקים - עד שמגיע הרגע, שהם מקבלים מכה על הראש, נפגעים ומתחילים להבין שצריך לבנות עקרונות בהתאם לאדם ולא לבנות אדם בהתאם לעקרונות, ושגם הדגלים האדומים ביותר מחווירים לעומת מצוקת נפשו של הפרט, ושכל הדיבורים על שוויון, שיתוף וכו' מרכינים ראשם וכורעים ברך אל מול הרצון הפשוט, היסודי והאלמנטרי, האהבי, לעזור לבת או לבן 'להסתדר' בחיים. אינני נגד חיים של עקרונות (יותר בעד שיתוף, פחות בעד שוויון), אבל אנושיות היא אצלי העקרון החשוב ביותר לחיות על פיו. אני חושב ש'ערך השוויון' על פי התפיסה הבולשביקית המקובלת, חינך ומחנך לקטנוניות, ולהשוואה תמידית עם האחר. במקום שנגיע למצב בו השוויון יתפרש כרצון ושאיפה של כל אחד ואחד כי לזולתו יהיה טוב, וכי לכל אחד יינתנו התנאים ההולמים את יישותו, למען התממשותה, כשאיפה לעולם בו יהיה טוב לאדם ככל האפשר, אנחנו מגיעים למצב, בו כל אחד מחפש את הדרכים 'איך לזולת לא יהיה יותר טוב מאשר לי'. אני מניח שאותו חבר שנפגע יתחיל עכשיו להבין את זה ככה, יחפש לעצמו אלוהים שונה תחת דגלי הקיבוץ הדהים ומסולפי התוכן. עד אתמול היה ממניפיהם הנלהבים ביותר, וחבל מאוד שאנשים תופסים דברים רק כשהם חשים אותם על בשרם, באין יכולת להבין אותם (להיות אנושיים) על בשר זולתם. היית צריכה לראות איך קיבוץ שלם רומס אדם אחד (הורג את ארבעים שנות חייו כאן).
לפי תפיסתי היסודית, אינני בטוח עם עקרון הידידות והחברות הפשוטה אינו נעלה בהרבה על עקרונות השוויון למיניהם. יש מדרש ידוע האומר, כי אלוהים ברא לראשונה את העולם במידת הדין - ולא עמד, ברא אותו במידת הרחמים, ושוב לא עמד. ורק כאשר ברא אותו במידת הדין והרחמים גם יחד - נתקיים העולם. גם אני סבור שהעולם לא יתקיים במידת הרחמים בלבד, ובאמת - לא זה הענין. אצלי הדבר עמוק יותר ושייך להשקפת החיים האלמנטרית. כל החיפושים שלנו (האישיים והחברתיים) באים על מנת שלאדם יהיה יותר טוב ויותר אושר, עולם בעל תוכן רב יותר. גם ערכי השוויון והשיתוף למיניהם אינם אלוהים בפני עצמם, ונולדו רק כדי לשמש את התכלית הזו. ואם מתברר שהם מוליכים לתופעות תת אנושיות, אין בהם צורך עוד. אל תביני אותי לא נכון. אינני שולל את הערך היסודי של השוויון או את הבסיס העקרוני, הערכי, של חיי קיבוץ. אני שולל את התפיסה המוגבלת והשטחית העושה אותם לערכים לא אנושיים, העושה אותם חשובים יותר מן האדם עצמו, מאושרו, משאיפותיו הטבעיות, וממה שהוא מחפש בחייו.
קיבוץ חייב להיות תופעה הרבה יותר רצונית, עם הרבה יותר רוחב לב ורצון שלזולת יהיה טוב. הוא חייב להיות יותר ליברלי, עם פחות הגבלות ופחות חיים על פי עקרונות מרירים, מחניקים.
כמובן, אני כותב לך בראשי פרקים, כי אי אפשר למצות את הענין במכתב אחד. כך או כך, תוכלי להבין שאמש הייתי עסוק מאוד בוויכוחים (בערתי) ולא יכולתי להתפנות מבחינה נפשית לכתיבה אליך.