סרן בארי (בקי) חזק ז"ל

אפיקים, פורים, 20.3.73
לענת וגרי שלומות חמים.
עלינו להכות על חטא שתיקתנו ההולכת ונמשכת כלפיכם. ובעצם זוהי שתיקתנו כלפי כל הסובב. בארץ חמדת אבות גדל בננו האהוב מכל, ואנחנו משתבללים והולכים פנימה, אל חיק המשפחה הקטנה והמאושרת, כמו קונכיה דוממת שבתוכה רעש כל הים. הידיעה המשמחת על נישואיכם הגיעה אלינו בעיצומו של סיבוב ההופעות הראשון של אבירם ברחבי הארץ, אצל מקורות הורתו הראשוניים - בעין השופט ובאפיקים - והשתלבה לה באושרנו הצנוע. כצפוי, גם על כך אנחנו מסתכלים דרך עיניו של בננו החמוד, כעל סיכוי לבריאת עולם חדש, ליום שבו נקבל מכם ידיעה כי '...פיו מתוק, עיניו כחולות וצחוקו של מלאכים' - שבכך גם אני הייתי צריך לפתוח ובזאת לסיים.
הימים חולפים ועוברים מהר, עוד מעט ישירו אצלנו: 'הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו...' (למרות שהגשם בעצם לא הגיע אלינו השנה כלל) וארץ ישראל תחשוף את ציפרני הקיץ האמיתיות שלה. נעמה, שהחלה ללמד לפני חודש חודשים (יש לנו מטפלת נחמדה מאוד) תיקלע בין חופש לחופש, ותצנח למנוחת החופש הגדול שכל כך מגיעה לה. אני אמשיך לשבת בישיבות משעממות, על גבי מפלצת שחורה ההולכת ותופחת מיום ליום והקרויה משום מה מערכת החינוך של ישראל, ועיני צופיות בחרדה אל היום שבו אבירם יצטרך להיכנס למכונת תעשיות הידע הנ"ל.
כפי שאתם מבינים, העולם החיצון, המסגרתי, אינו משתנה, נשאר אפור בהיר כזה, קבוע. אבל אצלנו, כל בוקר נולד שונה, על פי הצריחה או החיוך המעיר אותו.
אנא, עשו משהו למן הקומוניקציה בינינו. הרהרו בדבר.
כאן נסיים. חג כלולות שמח לכם, נחשוב עליכם אותו ערב.
כתבו לנו
שלכם אבירם, נעמה ובארי