יקרה שלי,
התשמעי את רחשי הלילה הקטנים, העולים מהשקט שירד עלינו לפתע, את גלי הדממה האלחוטית, הבוקעת ממכשירי הקשר הפתוחים, שאיבדו את המולתם, את 'תוגה' ששוב אינה קוראת ואינה שואלת?
ערב ראשון לשקט. האם שוב לא נשמע את הרעמים המתגלגלים בלילות הקיץ הקצרים (הארוכים) האלה?
התשמעי איך החרדה מפני הצפוי מפנה את מקומה לחרדה מפני הבלתי צפוי?
התראי איך הולך ומצטלל עולמו של היחיד האפור, על עצבונותיו, על אושרו, באין צלילי נפץ ועשן חרוך הנוטלים אדם מאצל עצמו (תרתי משמע)? התחושי בכל אלה, או תשיגי אותם על דרך המושג המופשט?
כולנו שואלים עצמנו האומנם הכניסנו מלאך השלום תחת כנפיו. מפליגים רחוק. ספינה גדולה וים קטן כל כך. אגם עגום. הייהפך לים רחב, שמשבריו מפכים חיים רבים, זיכרונות, מפגשים, געגועים חסרי הגיון טעם לתקופה שהיתה ולא תהיה עוד, סיפורי עבר של אבות 'קשים' לילדיהם הרכים והמלאכיים? קראת אתמול 'בעולה דמומה'. מבעד לשקט היא עולה עכשיו ביתר שאת. האומנם לא 'נתעשר' עוד בחברים מתים?
פותחים פתח צר לחלומות והם מרחיבים אותו כל כך.
קשה להלהיב סוסי מלחמה יגעים בשוטים של תקוות מציאותיות, אבל דוקא משום כך פורחות ההזיות. מי יתן ובהתנפצן כבועות אוויר יהיה זה גם משום שהמציאות נדחפה לקראתן, ולו גם במעט.
חמודה שלי, אני סירת געגועים על פני גלי העייפות. מחר בבוקר יתברר ודאי שהגלים האלה נשאו אותי רחוק מדי על גבי הנייר.
אלך לישון עד שעת הקשר, עד קולך החמוד, מתוקה לשי. כמו שאמר מי שאמר:'אני במערב ולבי במזרח'.
מארצות העייפות והגעגוע - שלום לך, חמודה שלי, ושלום על כולנו.