דרך השער המערבי, ישר ללב העמק הפתוח. על דרך עפר לאורך התעלה. לרוחב שדות ובריכות, בעיניים שותקות, בלב רחב - ככה נלך לבדנו ואיש לא יאמר דבר. כי מלאים נהיה מכל היפה הזה. זה היפה ההולך ונאסף להיות אב כל חלום וסף כל געגוע. לאטנו נלך, בפסיעות גדולות, מדודות, עד אם נגיע לסוף הדרך.
סוף הדרך. מקום שתמיד יורד בו הלילה לראשונה, מקום שתמיד נשמע בו רחש קזוארינות ושקט תהומי של מה שזורם משם והלאה... שם נעצור ולא נמשיך עוד. כי שם תמיד כבר לילה ושעה מאוחרת כזו, שצריך בה לשוב הביתה, לחזור בריצה מהירה, לעבור את אורות הגדר ולא לפחוד עוד. כי הנה אנו כבר בפנים, בהמולת הדשא הגדול על המדרכה הראשית. ובבית כל כך הרבה אבא לנו. בעיניים מאירות, בחיוך מרגיע ב"בן מתוק שלי... האם גמרת כבר את כל השיעורים?..."
כך, כמו בפעם הזאת. בכל עת שהיינו אמורים לחלום חלום עצוב או לפגוש משהו כבד מכוחנו, היה אבא נוטל הכול אליו בכף ידו הגדולה והחמה והכול היה חוזר למשובת שחוקו של עולם ילדות מאושר.
מאוחר יותר אי אפשר היה שלא להבין כי מאחורי האב ישנו אדם, שגם הוא היה פעם ילד עם תולדות חייו שלו. ואף שמעולם לא הרשה אבא לבוא אל אותו איש, הלא מה שאין אומר הפה מספרות העיניים, אפילו תמיד שוחק בהן אור של חיוך מאוהב.
לעתים נדירות נקווים כל כך הרבה שבילי כאב וייסורים לדרך חיים אחת. ואני יודע שאלמלי עוצב בו אותו אבא ללא גבול, אפשר שלא היה עומד בכל המכאובות והקשיים שנערמו עליו במשך חייו. איזה כוח נפש, או אולי כוח אהבה, היה צריך להיות בו כדי להיות אדם אליו מוליך כל העצוב, וממנו - כל המחייך, המאושר. אינני בטוח עם מישהו מהאנשים הסובבים אותו הכירו באמת, כך כמו שלעתים נדירות ניתנת לנו תבונת הנפש להבין איש את רעהו - ואת אבא על אחת כמה וכמה. כי היתה בו יכולת כיבוש פנימי רב. ובשל כך, אולי, לא תמיד התיישב בו להט האמונה עם דרכם של הקיבוץ ומדינת ישראל והליכותיו היום-יומיות. אפשר אולי שגם יושרו הפנימי ועדינות נפשו גדולים היו מכדי לא להיכוות במגעם עם המציאות שאיננה תמיד צרופה וחלומית, ואשר מחזיקה בתוכה בני אדם בבדידות קרובה, ללא יכולת להגיע לקרבה אמיתית.
ייתכן שאינני צריך לומר כל זאת. כי אבא לעולם לא היה מרשה לדבר בו ככה, לדבר בו כבמישהו שמעבר לאבא. אבל עכשיו, כשהכול השתנה, כשנשאר עולם שהעיקר בו אבד, ללא אפשרות לחזור מסוף הדרך בריצה הביתה, כי אם ההכרח להמשיך וללכת, לחפש את אבא במקום שהאדמה הכבדה משתיקה גם את הכוכבים והאורות הרחוקים, עכשיו, בעולם שהליכותיו הפוכות מחוקי העולם שאבא היה בו - גם זה מותר. אחרי הכול, אבא שלי לא ידע כי מי שזוכה לשכמותו, לעולם יתבונן אחריו בעיניים בוכות של ילד.
(יולי 1965)