אלבום תמונות
עוד שנה, ועוד שנה. ושוב אנחנו כאן, אתכם, להיות קרוב – קרוב. עד כמה שרק אפשר. עם ילדיכם שגדלו, ואתם לא ראיתם. עם אבות ואמהות שלכם, המוסיפות לרחוץ את אבני קבריכם בעדנה ואהבה, כאילו הייתם עדיין עולליהן הרכים. והן מלבישות אתכם בבגדים של פרחים רעננים.
והיום הבאנו פרחים שלנו, אולי רק הם יכולים לגעת באמת. אולי רק בהם נוכל לומר את האמת העצובה, איך בלעדיכם החיים נמשכים. ומשנים ומחדשים פנים במדינה. ובבית הקיבוצי שלנו.
על עץ האזדרכת הזקן ושבע הימים שלא עמד בו הכח, ובסופת חורף אחת קרס אל המדרכה המובילה לחדר האוכל. כמו אותם חברים מבוגרים, שהכרתם בילדות, והם אולי הורים או סבים לידידים שלכם, גם הם צנחו מרוב ימים או מחלה, והבאנו אותם לכאן אליכם, בצילם של עצי בית העלמין.
זוכרים את עצי הפסח? הם עדיין לוהבים בפריחת אביב משגעת של אדום ולבן, חדשה ומפתיעה תמיד. ואזור הלולים, בו הפחדתם תרנגולות בחופש - השנה. היה לשכונה יפהפיה; את בתיה הקטנים יעטרו עוד מעט דשאים ירוקים.
הפרדס איננו עוד. חלקות תמרים ובננות צמחו על יד גדעיו. כאלה שאי פעם נשאתם על כתפים צעירות וחזקות. ועמודי בטון ענקיים צומחים ומזדקרים, ומספרים על מפעל-חרושת גדול ותוסס, שאנו ממשיכים לבנות ולחלום אותו.
ועוד רצינו לספר על תינוקות שנולדים, והם לא עוד בנים ונכדים בלבד, הם כבר לנו – נינים. ואולי זה המשך חייכם ???
אבל הוא צורב וכאוב וזועק בלא הרף את אינותכם.