סמל שרגא פבלו אומר שטיין ז"ל

אלבום תמונות

שרגא
הכרנו אותו רק מעט למעלה מחצי שנה, אך ימים מספר הספיקו
כדי שיהיה לחלק מהמשפחה הקטנה של משרדנו.
עד מהרה היה זה המשרד "שלו" כך הוא הרגיש הוא נהייה לחלק מחייו.
היה מגיע בשש בבוקר ועוזב אחרון לעת ערב. ואם כי עבד על בסיס של משכורת קטנה ועמלה לא חשב מעולם על הרווח הפרטי שלו. "העיקר הוא מה שטוב לפירמה", היה אומר.
הנפלא שבו היו נאמנותו הבלתי רגילה ומהימנותו. הוא היה חזק, ולא רק במובן הגופני. הוא ידע "לסדר עניינים" תמיד אפשר היה לסמוך עליו ולא היה מקום לדאגה.
כשהיינו יחד הייתי שוכח שגילי כפול משלו. הוא היה לי ידיד, אח ובן. גם כאשר שגה – ומי אינו שוגה? אי אפשר היה לכעוס עליו, מפני שחשת את נאמנותו.
"סבלנות" היה אומר כשלא היו הדברים מסתדרים כרצוי, או "תן לי עוד קצת זמן" תמיד חשת שהעבודה אצלנו לא הייתה דבר בו בחר זמנית, אלא שהוא בחר בה מעומק לבבו. ומצד שני היה זה אך טבעי שאחשוב "העיקר הוא שאתה תהיה מאושר" מפני שהוא נהייה כה מהר לאחד מאתנו.
כן, כולנו אהבנו אותו. הוא היה פשוט וללא יומרות ועוזר תמיד. הוא ניחן בכוחו של ה"צבר" כמו גם ברגישותם של אלה שבאו מחוץ לארץ.
ב-5 לאוקטובר מיהר, כמוהו כמאות אלפים אחרים, כדי להצטרף ליחידתו ולצאת לקרב. למחרת כאשר ידע שחיי המדינה, וחייו שלו, נתונים על כף המאזניים, עדיין היו מחשבותיו גם אתנו. הוא זכר להחנות את המכונית במקום ממנו יכולנו לקחתה בקלות.
מאז לא שמענו עליו עוד.
הוא נפצע אנושות ב–17.10.73 במערב התעלה, הבשורה זעזעה אותנו, אך לא הפתיעה אותי. בחורים כשרגא, נאמנים מהימנים וחזקים, נמצאים תמיד בקו הראשון. ראשונים תמיד בחזית, הם גם הראשונים ליפול.
בדבר אחד אין לי ספק, גם בשעת מותו היה מעין אושר במחשבותיו
"עשיתי את אשר נדרש ממני, ונתתי את הכל, נפלתי בדרך לניצחון"
אני אבל על ידיד, בן וגיבור ישראלי.

י. בלאושילד

מעבידו האחרון של שרגא בחיים האזרחיים