סמל שרגא פבלו אומר שטיין ז"ל

אלבום תמונות

אבא של שרגא, ישראל, היה יהודי חזק. היו לו ידי פלדה וחזה רחב כמו שולחן. כשרצה להדגים את כוחו הרב, היה אומר לנו "לתקוע לו אגרוף בבטן" ולעשות זאת בכל הכוח. היינו מכים ומתפתלים מכאבים, והוא היה עומד ומחייך. הוא העניק לילדיו חינוך ספרטני קשוח ביותר.
יום אחד באתי לבקר את שרגא בביתו. כשנכנסתי לחדר המגורים, שהיה גם החדר היחיד בדירה הקטנטנה, היו ישראל ושלושת ילדיו, עסוקים באימון הטלת כידון ונעיצתו בדלת הכניסה, שהיתה מחוררת ככברה. בפעם אחרת מצאתים יורים חיצים מקשת ענקית אל קופסאות שימורים מפח, שהיו תחובות בגזעי עצי התמר שצמחו בדשא, סמוך לביתם.
בימי חורף יפים, נהגתי לטייל עם אבי. היינו יוצאים מהשער ובוחרים דרכנו באקראי. האויר הצלול היה מחייך בחמימות, מתרונן בחלל החזה. הציפורים והחרקים היו מתמכרים לשמש הנעימה שהיתה כיין תוסס בעורקים, ממיסה את דכדוך ימי הגשם האפורים. באחד מאותם טיולים, שייטנו, אני ואבי, בבריכת הדגים. שלדג פרפר כמו מסוק, עומד באויר, תר אחרי טרפו. דג קפץ, בטנו מבהיקה כברק כסוף, נעלם בשכשוך, מותיר אחריו, אדוות טבעת שהולכות ומתפשטות. אגמיה מבוהלת דהרה על המים, ממריאה בכבדות בנפנוף מהיר בכנפיה, שנראו קטנות מדי לשאתה למרומים.
לאחר שירדנו וקשרנו את הסירה למקומה, צעדנו בדרך הביתה, רוחצים את אצבעותינו בכדורי המים שנאספו, נוצצים כפנינים, בעלי החלמית. מרחוק הדהדו יריות ציידים בודדות. כשהגענו לבריכה הקרובה ביותר למשק, שמענו קולות דיבור בוקעים מסוכת הדייגים העשויה קרשים ופח גלי. ישראל ושלושת ילדיו עמדו שם. על הדשא לרגליהם היה מוטל ברוח שמוט צוואר, שזה עתה ניצוד. ישראל בירכנו לשלום ונפנה לבניו, שנקטעה שיחתם. הוא נתן את הרובה בידיו של ראובן, הבכור, והתרחק מרחק שלושים צעדים. עתה הוציא מכיס חולצתו קופסת גפרורים, אחז בה בין אצבע לאגודל, הרים אותה ביד מושטת הצידה ואמר בפשטות: "ראובן, תפגע בקופסא"...
"אבא... השתגעת?"
ישראל חייך, עיניו בורקות בשובבות. ללא אומר ודברים שלף מהכיס השני קופסת סיגריות, הרים אותה הצידה, בזרוע ישרה, מגביהה לגובה כתפיו.
"עכשיו תפגע".
ראובן היה מודע לכך שאביו כבר חסר אצבע אחת, שאבדה לו בהכשת צפע, שספג, כשעסק שנים רבות לפני כן, בציד נחשים, שהיו שורצים בלולי התרנגולות, מתחבאים בקש, אורבים לעכברים. הוא סירב בתוקף, בשנית. ישראל התרחב חיוכו, נחשפו שיניו, קמטוטים קטנים נפרשו מזוויות עיניו. הוא פשפש והוציא דף נייר מחברת מקופל, יישר את קפליו, אחז בו בשתי אצבעותיו, נפנף בו קלות והרימו.
"תירה"! ראובן סירב ואבא של שרגא ירד מהענין, מותירנו חסרי נשימה.
שרגא הגיע אלינו בכיתה ב'. ביומו הראשון בקבוצה החינוכית שלנו, ערכנו לו קבלת פנים חמה... איני זוכר כיצד התגלגלו הענינים, אך חרוטה בזכרוני תמונה אחת מאותו יום.
אחר הצהרים, אנחנו עומדים, שמונה בנים, סמוך לבית הילדים בשולי מגרש הכדורגל ומיידים אבנים בשרגא. דמות בודדת, אמיצה, בעברו השני של המגרש. שרגא, שיניו חשוקות, לא בורח ולא נסוג. הוא רוכן, מרים אבנים חורק בחזרה. אין בלבו כל פחד. שמונה בנים היינו והוא אחד. זריקותיו חזקות ומדויקות להפליא. אין הכרעה בקרב הזה, והוא דועך כפי שהתחיל.
שרגא, לא בקלות נקלט בחברתנו. הוא היה עולה חדש מארגנטינה. שונה היה ומוזרות היו הליכותיו. דבר אחד קלטנו מאותה מלחמת אבנים. לא ניתן לשבור אותו, את הילל הנמוך והמוצק הזה, ולא כדאי לבוא עימו בריב.
רק עם מברשת בעלת זיפים קשים במיוחד, היה ניתן להוריד מכפות הידים את כתמי מיץ הבננות, שדבקו בהן במטע, במהלך העבודה. סיבון, הברשה נמרצת ויסודית, שטיפה. תהליך שחזר על עצמו כמה פעמים, עד שנחה דעתי. התיישבתי על המדרגה שלפתח חדרי וחלצתי את נעלי, משמיע אנחת רווחה. ללא שליטה החלו בהונותי מרקדות, נושמות אויר צח ומצחקות כמו כלבלב שבעליו הוציאו לטיול היומי.
בעודי משליך את נעלי המאובקות לפינת המרפסת הקטנה, סמוך למעמד העציצים, הגיח שרגא מאחורי גדר השיחים, שלצד המדרכה. למרות החום העז של אמצע אוגוסט, היה לבוש מכנסים ארוכים. חולצת כפתורים היתה תחובה לו למכנסיו, חגורת עור נאה למתניו ונעלים חומות לרגליו. בלוריתו השחורה היתה מסורקת לאחור, מבהיקה משמן שיער, שריחו כריח אורנים. הוא היה מגולח, מראהו רענן כמי שזה עתה יצא ממקלחת מים צוננים.
לא הרבה חודשים חלפו מאז עזב את הקיבוץ. השמועות אמרו, שמצא לו עבודה באילת. ביקוריו היו קצרים ונדירים.
"בוא לשתות בירה" הזמין אותי קצרות, גופו מדבר בשפה, שהיא תערובת של אקדוחן מערבונים, לוחם שוורים ספרדי ודון ג'ואן.
"איפה נשתה" שאלתי מחייך, מנסה להסוות את ספקנותי.
"בטבריה" השיב לי, לקונית, "יש לי מכונית"
הפסקתי לחייך. הלכתי שבי אחרי קלילות מנהגו, בטחונו העצמי וראוותנותו הטווסית. היה למכונית גג נפתח ושעה שלחץ על הדוושה, שרקו הצמיגים והאויר הלוהט חרך את הפנים.
כשהגענו לשוק, פנה שרגא ימינה, תמרן בזריזות בין עגלות הירקות, ארגזי הדגים וחתולי הרחוב הכחושים. לבסוף חנה ליד קיר אבני בזלת שחורות, שריד מחומת העיר העתיקה. יצאנו מהמכונית וצעדנו לעבר הטיילת, כשאנו מדלגים מעל ערוצים קטנים של מים דלוחים, שנשטפה בהן ריצפת החנויות. הטיילת היתה כמעט ריקה מאדם. שעת הצהרים החמה והאוויר הלוהט שנתן למים בוהק לבן ומסנוור, הרחיקו את הבריות למעמקי בתי האבן הצוננים. התישבנו ליד שולחן קטן שניצב בצל תחת עץ התות. המלצר ניגב את השולחן וחזר לאחר זמן מה עם מגש ובו צלחת חומוס בשמן זית וזעתר, ארבע פיתות, קערית זיתים וחמוצים, ושתי כוסות ענק של בירה מקציפה, קרה כקרח. איני זוכר על מה דיברנו. רוב הזמן שתקנו, נותנים עינינו בסירות הדייגים, בשחפים שעטו בצריחות שמחה על קרעי הפיתה הקטנים, שהשלכנו לים, ובדרורים, שהתחרו בחתולים וביונים, על פירורים ושיירי מזון, שהיו בכל. רוח קלילה החלה לנשב ואנחנו התמכרנו לה ולשתיקה. שרגא שלף צמד סיגריות מכיס חולצתו הציתן והגיש לי אחת. הפרחנו עשן וגלגלנו שיחה בטלה.
לא ראיתי יותר את שרגא. בסוף אותו הקיץ לקחה אותו המלחמה, מותירה רק את זכרון דמותו השלווה והנינוחה.
הגרביים של שלמה היו מלאות זרעים של עשב לא מוכר, מגרדים ומציקים. רגבים חדרו לנעליו, דוקרים ומטרידים. האויר היה חם, יבש, ומלא ברחש, שחדר לעינים ולאזנים, ממרר את החיים. שלמה, העוזי דרוך בידיו, לא שם ליבו לקטנות כגון דא. הוא היה צנחן ותיק. ההליכה בשטח, היתה חלק משיגרת חייו. הוא התקדם, גופו שפוף ודרוך, שומר על קשר עין ומרחק מתאים, מחבריו, שנעו כצללים חרישיים סמוכים אליו.
הפלוגה נעה פרוסה בשטח, שהיה מכוסה תערובת של עשב דליל ועצי תמר וצפצפה רבים. העצים הטילו גושי צל גדולים והחילים נעו בין חושך לאור מסנוור, אישוניהם מתרחבים ומתכווצים, חליפות.
בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו לראשונה, הידיעות על הגדוד השני, שנתקל בקשיים. אחר כך הסתבר, שפלוגה אחת שלו נותקה, הסתבכה בקרב והיתה זקוקה לעזרה. על הזחל"מ של מפקדת הגדוד, שהיה נצוד, בודד, בפאתי הכפר, כמה מאות מטרים לפני שאר הכח, נודע מאוחר יותר. לקראת הצהרים התחיל להתארגן החילוץ. ניתנה פקודה, חולקו משימות, והצנחנים יצאו לדרך. לחלץ את חבריהם.
חוגלה מבוהלת פרחה מתחת לרגליו של שלמה, שעה שהחלו היריות. התנועה הפכה להתקדמות בדילוגים, תפיסת מחסות, ירי לחיפוי... העברת פקודות, צעקות... שריקות הכדורים...
כשעבר לידו, שכב שרגא על גבו, כדור רובה נעוץ לו בבטנו. למראית עין, לא היה פצוע קשה. הוא היה במלוא ההכרה, מחייך בהתנצלות. "take it easy" אמר לשלמה, "take it easy"... שלמה התבלבל קצת מחילוף התפקידים המחר. "הוא דואג לי"? חשב בכאב, "הוא בכלל במצב שיכול לדאוג לאחרים"?... כזה היה שרגא. דמות מצ'ואיסטית, קשוחה, מהמערבונים... עם לב ענק. "מסור ד"ש בבית", אמר לו שלמה, "אתה תגיע לפני". הקרב עדיין היה לפניו. הוא בלם את הבזקי הזכרונות, שהתנפצו על ראשו, מאיימים להטביע את מוחו, וניסה להתרכז במשימה.
הרבה שעות חלפו עד ששרגא פונה והגיע לבית חולים. הרבה יותר מדי. במשך כמה ימים ארוכים נאבק על חייו ולבסוף נפטר מותיר אחריו אשה צעירה בהריונה ואת משפחתו הספרטנית, שבורת הלב... בקיבוץ שלגדות הירדן. "אילו היו מוציאים אותו משם יותר מהר" אמר לי ישראל אביו, "אילו היו מוציאים אותו יותר מהר...". אחר כך היינו יושבים שמוטי כתפיים, שותקים ודומעים, שקועים כל אחד בהרהוריו.