יעקב, בנם הצעיר של הניה ומשה ז"ל, אחיהם של יאיר ז"ל, חנה ישראל ושרה ייבדלו לחיים.
נולד באשדות יעקב באוגוסט 1952, נהרג בשביעי לאוקטובר 1973, בקרבות הבלימה של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים בסיני.
כתבה שרה
התגלגל לידי מכתב משנת 1982. כתתו של יעקב עשתה פגישת מחזור, הם טרחו והזמינו את הניה ברקאי, אמא של ברקאי כפי שקראו לו, לפגישה. אמא, לא יכלה ולא רצתה להגיע, כתבה להם מכתב וזה לשונו:
יום חמישי א בחשוון תשמ"ב 29 באוקטובר
לילדי הכתה היקרים של בני יעקב ז"ל, שלום רב,
צר לי וכואב לי שנפל בגורל של בני יעקב היקר, הבלתי נשכח, שלא זכה להיות איתכם בפגישה הזו שכולכם ציפיתם לה מאד, שלא יכול לשמוח אתכם, שכל כך אהב את החיים.
יעקב נפל קרבן, גורל מר, הגן על העם והמולדת, לחם עד הרגע האחרון, ובזה אני גאה, בתור אמא שכּולה זה נותן לי קצת כוח להמשיך לחיות.
תישאו ילדים יקרים את שמו באשר תלכו, כי היה לכם ידיד אמת 'חבר טוב' ורע אשר אהב אתכם מאד.
בברכה ותודה באהבה הניה ברקאי.
במכתב תמים זה טמונה האמונה והכוחות שגייסה אמי כדי להתמודד עם אבדן בן, עם השכול הנורא.
אמא שלי גאה כי בנה הגן על המולדת והעם. מותו לא היה לשווא. אמא שעזבה משפחה, משפחה שרובה נספתה בשואה, שידעה כי היא בונה עם, שידעה כי ידרשו קרבנות למען העם מרגישה באמת ובתמים שמותו לא היה לחינם. כך האמינה עד יום מותה. ספק לא היה בליבה.
ועוד אומרת אמא במכתבה זה - תשאו ילדים יקרים את שמו באשר תלכו - כך היא מבקשת, שבני כתתו של יעקב ישאו את שמו תמיד. ואכן ,מדי שנה ,חלק מבני כתתו של ברקאי, מי שיכול, בא לפקוד את בית הקברות ביום הזכרון, גם אחרי 44 שנים.
אומרת אמא ומתארת את עלם החמודות , בנה, שכל רואיו אהבוהו, שהיה יפה תואר ויפה מראה, ששונא לא היה לו בעולם, אהבתו לחבריו ובני כתתו היתה רבה, וכן ,גם בנות הוא אהב והן אהבו אותו. במספר שורות קטן אפיינה את אחינו יעקב בדיוק רב ,ונתנה נחמה פורתא לעצב הרב.