סמ"ר ארז אשכנזי ז"ל

אלבום תמונות

ארז

אני מנסה ומנסה לכתוב אבל פשוט לא מצליחה,
אי אפשר לתאר במילים את התחושה שאתה חסר, כל-כך חסר!
הכל היה מובן מאליו, משפחה גדולה ועם המון המון אהבה
ופתאום אתה איננו! ואצלנו שום דבר אינו כפי שהיה.
היית לנו דמות כל-כך מרכזית בבית. תמיד היינו סובבים סביבך.
סביב המאכלים שאתה אוהב, סביב הכביסה שלך, סביב היציאות שלך הביתה ופתאום הכל הופך לגוש כאב אחד גדול שאין לו מרפא.
אח שלי-
שנה, שנה מאז אותו יום שישי, 7:45 בבוקר מתעוררת מנקישות דלת חזקות,
שמעירות אותי למציאות שונה.
מציאות של אין ושל חסר
ולמציאות של געגועים אינסופיים.
ואין יום שאני לא חוזרת לאותו הרגע בו קצין מפוחד הודיע בשקט: ארז נהרג!
ואני רוצה להתקשר, לספר ולהתייעץ, אבל יודעת שבצד השני לא תענה.
ואני רוצה לשלוח לך הודעה, אבל יודעת שכבר לא תראה אותה.
וחולמת עלייך בלילה, שאתה חוזר אבל בבוקר קמה למציאות שונה -
אתה איננו.
ובמשך כל שרשרת המשוכות הזו מרגישה אותך משקיף עלינו מלמעלה.
ויודעת שלפעמים אתה מדבר איתנו,
לפעמים אתה צוחק איתנו ולפעמים אתה גם בוכה אתנו.
ובתוך כל הקושי והכאב מעבירה לנגד עיני זיכרונות.
כל-כך הרבה זיכרונות.
מהתקופה בה היינו ילדים, משחקים ורבים.
מבית-הספר כמה התעקשת שאני אלמד, כמה היה אכפת לך מהבגרויות שלי ועכשיו אני ממשיכה בחיים שלי ויש בי תחושה של ייסורים שאצלך החיים כבר נעצרו!
ולא תוכל לבלות ולטייל גם לא להתחתן ולהקים משפחה שכל-כך רצית.
החיים ממשיכים, ארז, ואיתם אני מנסה גם להמשיך.
והחיוך השופע שלך ותחושת הביטחון שידעת להעניק נותנים לי את הכוח לחייך כל יום מחדש.

אוהבת אותך המון, אח שלי וחושבת עלייך בלי סוף...