אלבום תמונות
אחרי שארז נהרג החלטתי לחיות ולא למות אתו, את ההחלטה הזאת אני מממשת יום יום. אני חיה כשאני מאפשרת למשפחה ולכל מי שנמצא סביבי להמשיך לחיות. ארז היה מכור לחיים ולטוב שבהם. ארז גם היה מקור של חיים ושמחה לכל מי שהיה סביבו. אני לא יכולה להגיד שהצוואה של ארז היא שאמשיך לחיות, אך אני יודעת שהדרך שבה חי נותנת לי כוח גם במותו.
בתהליך כואב אני כל הזמן נפרדת מארז. ככה זה היה אחרי השבעה והשלושים, וכך זה גם עכשיו ביום השנה למותו. אבל אין כאן פרדה, ארז הולך אתי לכל מקום: אני קמה אתו בבוקר, הולכת אתו לעבוד וחולמת עליו בלילה. ישנם חלומות שיש בהם כעסים וישנם חלומות שבהם אנחנו מדברים ואני נותנת לו נשיקה, ואין בי כאב כשאני קמה בבוקר לעוד יום כי אני יודעת שארז אתי.
יום אחרי שארז נהרג הודיעו על הודנא, ואני, למרות תחושת ההחמצה הנוראה שהיתה בי, התנחמתי בידיעה שאולי אני האם האחרונה שאיבדה את בנה בעזה. אבל אחרי רגיעה של חודש וחצי שוב התלקחה האש וגבתה את המחיר הנורא, ובכל פעם שנהרג חייל בעזה או במקום אחר אני רואה לפני את קצין העיר בפניו החיוורות עומד אצלי בבית ביום הנורא ההוא. תמונה שאינה נמחקת.
חג שבועות היה החג האחרון שחגגנו יחד. ארז יצא לחופשה בחג, כשטלפון דחוף מהיחידה ביקש ממנו לחזור לבסיס. או] היה מתוסכל ועצוב והרגיש שלא נותנים לו לחיות ולחגוג כפי שהוא אוהב. מלכי ואני הרגענו אותו ואמרנו לו שעוד יספיק להיות פעמים רבות בבית ולחגוג אתנו. הוא לא היה מוכן להתנחם. ארז נסע לבסיס, קיבל הודעה שהפעולה התבטלה והוא שב הביתה. אמרתי לו בשמחה: "אתה רואה איך הדברים מסתדרים?" יחד חגגנו כולנו על ארוחת הגבינות שהכנתי. ארבעה שבועות אחרי החג ארז נהרג. ועכשיו עברנו את שבועות בלעדיו, והוא כל כך חסר. חסרות לי השיחות אתו בטלפון, שבהן היה מתכנן את הביקורים, כשהוא מחלק את הזמן בין רשפים, דגניה ומלכי, השיחות שבהן היה מבקש ממני להכין לו את הדברים שהוא אוהב, חסר לי החיבוק שלו, המגע, הצחוק, חסר לי ארז החי. בלי ארז נשארנו משפחה כואבת - אבא, אני, רוני, אביב ולילך - ששום דבר בה לא יהיה כמו שהיה פעם.
היום ישנו אתנו ארז החי בזיכרון ובלב של כולנו.
בשנה הזאת סהר גדל ומדבר על דוד ארז, על הים של דוד ארז ומכריח אותי לשחק אתו את משחק התנין ששיחקת אתו, כשאני מחליפה אותך בתפקיד התנין. סהר גם החזיר אותי לאפיית העוגות שנפסקה אחרי שארז נהרג, וביום ההולדת של האחים והנכדים אפיתי אתו את עוגת השוקולד שארז אהב, ואני עושה את העוגה הזאת רק עם סהר. ומיה שהחיוך שלה כה מזכיר את ארז כובשת אותנו כל יום מחדש. ורוני, שהייתה בחודש השלישי להיריונה כשארז נהרג, ילדה את אורי, שיש לו עיני תכלת מדהימות כמו אלה של סהר ומיה, ממש עיני התכלת של ארז. וכשאני מסתכלת בהן אני רואה דרכן את ארז ומקבלת כוח.
השנה הראשונה בלי ארז היתה קשה, ואני יודעת שהיא היתה רק תחנה אחת בשנים נוספות וארוכות של כאב וגעגוע אין סופי. לא הייתי יכולה לעמוד בה ללא התמיכה והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי ומשאולי האוהב והדואג, שלא נותן לי להוריד את הראש. עזרו לי החברים בעבודה, שדאגו שאחזור להיות אתם ולא ויתרו עלי, המפקדים של ארז, שמתקשרים לפני החגים, מבקרים ודואגים לשלומי, והחברים של ארז מהילדות ומהצבא, שבכאבם הגדול באו להיות אתנו. אני יודעת שהחיים ממשיכים וכל אחד מכם ילך לדרכו, ושבילי חייכם יתרחקו משלנו, זה כוחם הטוב והמרפא של החיים, אך אני יודעת שארז יישאר לנצח בלבם של כל אלה שנגעו בתחנות חייו והכירו אותו. והם זוכרים אותו כארז החי בעיניו המחייכות, בטוב לבו ובאהבתו לחיים וגם בשעותיו האחרונות, ברגעי מותו.
אוהבת אמא