אלבום תמונות
אבנים נופלות - מתי פרידמן (THE JERUSALEM REPORT, 5 באפריל 2004)
ישראל מלאה באתרי הנצחה, מה שהולם מדינה שיש בה כל כך הרבה לזכור.
ישנם אתרי הנצחה ליום השואה והגבורה, מלחמות וחטיבות. כאשר הרגש מאחוריהם אמיתי.
הרבה מצבות זיכרון מורכבות מצריחי מתכת גסות שלא מתחשבות הרבה בנוף.
ראיתי עשרות מצבות זיכרון, אך רק אחת ריגשה אותי.
צפונה לנהריה ישנו מושב שיושב על חוף הים התיכון בשם שבי ציון. על החוף עומדים 12 צריחים בשורה לא קונבנציונלית, אשר נופלים אחד על השני. הם כולם באותו הצבע של החול ולפעמים בשעת גאות המים לוטפים את בסיסיהם.
מצבה זו פשוטה והשפעתה עצומה. היא הדוגמא הטובה ביותר שראיתי אשר הופכת כאב וזיכרון למשהו מוחשי.
בליל ללא ירח בספטמבר 04.09.1997, 16 גברים עלית בקומנדו הימי, נחתו על חוף בדרום לבנון, 17 ק"מ מחוף שבי ציון.
הם התקדמו לתוך העיר אנצריה דרך פרדס לימונים וצעדו ישר לתוך מארב של שהידים ששתלו פצצות הטעונות בכדורים. כמה מהם נהרגו כאשר חייל שנשא על עצמו מוקשים נפגע, התפוצץ ולקח כמה מחבריו איתו, 11 לוחמים ורופא שהגיע עם כח החילוץ להציל אותם.
אחד הנופלים היה סגן רם לוינס, בן 22 משבי ציון, אימו מיכל זוכרת: "רם היה ילד יפיפה, רציני. אם היה מחליט משהו לא היה אף פעם נכנע".
לאחר אבל מסורתי של 30 יום מיכל והאבא החורג של רם, מנחם בלוך, התחילו לחשוב על דרך להנציח אותו.
רם מאוד אהב לצלול עוד לפני הצטרפותו לשייטת. כך שמיכל ומנחם ביקשו את רשות הצבא להטביע ספינת טילים שלא מתפקדת זה זמן רב, בחוף של שבי ציון שהפך לאתר צלילה אהוד מאוד.
לאחר תקופה קצרה מיכל ומנחם התחילו לחפש אומן שיבנה מצבה על היבשה, משהו שינציח לא רק את רם אלא את כל החיילים שנהרגו באותו הלילה. הם ראו כמה הצעות כולל אחת מיצירותיו של הפסל זוכה הפרסים יגאל תומרקין אשר הציע צריח בן 21 מטרים לגובה, מנחם חשב שזה מזכיר יותר אתר לקפיצת בנגי' מאשר מצבת זיכרון. הוא זוכר שביקש משהו פשוט, משהו שלא יפריע לנוף, ולבסוף קיבלו הצעה מפסל דרום אפריקאי בשם בני פינק.
פינק עיצב את מצבת הפרטיזנים ביד ושם, 6 בלוקים מאבן שמסודרים כך שרואים מגן דוד עם להב במרכז, שמסמל את המאבק בנאצים.
פינק נטש את מראה האיקונים בתוכניותיו למצבה לשייטת, פינק: "רציתי להראות רגע של תוהו ובוהו, לוחמי הקומנדו כל כך מאורגנים בדרך כלל הם העליתה של העלית. דברים כאלה לא קורים לשייטת ובכל זאת זה קרה ברגע של כאוס ותוך כמה שניות כולם נפלו כמו קוביות דומינו."
הסלעים הובאו ממלטה כי פינק לא יכל למצוא סלעים מספיק גדולים בארץ והוא טוען: "הסלעים מאבן חול לא משהו זר לארץ".
"הסלעים משתנים באופן מתמיד אם זה ממזג האויר הימי או הרוחות העזות שבאות מהים. כל אחד מייצג חיי אדם".
זה מה שהופך את המצבה של פינק למרגשת כל כך הוא לא מנסה לעורר משהו אבסטרקטי, כמו גבורה, ציונות או להלל קרב, מאבן חול פינק הצליח ליצור מצבה אנושית. יש 12 סלעים המייצגים 12 אנשים, שמוצבים בחוף שקט ליד הגבול הצפוני.
המצבה מרמזת על החיבור של הגברים האלה למים וללבנון, אבל יותר מהכל אתר זה מעורר את החיבור בין אותם 12 גברים.
הסלעים נופלים, אך נופלים אחד על השני ומחזיקים אחד את השני. "החיילים האלה חיו ביחד, עבדו ביחד, לחמו ביחד ולבסוף נהרגו ביחד" עומר פינק.