סמ"ר ארז אשכנזי ז"ל

אלבום תמונות

"השכול

בסוף, בשורה התחתונה, כשמזקקים את התמצית המהותית, את העיקר, יש, בגדול, רק שתי אפשרויות: אור או חושך, טוב או רע, חיים או מוות. ינון אשכנזי בחר באפשרות השנייה, הקשה, הלא אחת מפרכת, תובענית ומייסרת. מתוך השכול על אבדן היקר לו מכול, הוא בחר, בכח ובאומץ, מוצף דמעות, טובע בבכי - בחיים.
זה קרה בעשרים ושבעה ביוני 2003, בניצני השחר של היום השישי, לפני האור הראשון. בבוקר הגיעה הבשורה המרה: ארז אשכנזי נהרג. מאז, חרב על ינון עולמו. מתוך החורבות, השברים, הוא אזר כוח לאסוף את הרסיסים, וקם.
כשישב עם משפחתו "שבעה" ביקרו אותו חבריו, רבים וטובים, מכל קצוות הארץ. בין המבקרים היו גם הפרסומאי משה (מושיק) תאומים, שהיה אז הבעלים של הקבוצה ויעל שאלתיאלי, עד לאחרונה ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן ואמו של איל, שהיה שוער בקבוצת הנוער של הפועל בית שאן. בשיחה עמם הועלה הרעיון להנציח את זיכרו של ארז באמצעות פרוייקט כדורגל שיהיה בחסות הפועל תל אביב.
ינון, מאוהדיה המושבעים ו"השרופים" של מועדון הפועל תל אביב בכדורגל, יו"ר חוג האוהדים שלה בהתיישבות העובדת, שמע את הדברים. חלפו ימים אחדים בלבד והוא אזר כוח, קם ונסע.
ינון: "כמה ימים לאחר שקמתי מה"שבעה" הייתי במשרדי הנהלת הפועל תל אביב בכדורגל. והתחלנו לגלגל את הרעיון. בספטמבר 2003, בדיוק לפני שלוש שנים, חנכנו את בית הספר לכדורגל על שם ארז אשכנזי ז"ל בקיבוץ מסילות. כיום משתתפים בו כ-270 ילדים ונערים המשחקים ב-9 קבוצות שונות.

האם חשבת שכך ייראה הפרוייקט שלוש שנים לאחר ייסודו?
"הוא מתפתח יפה מאוד. יש לי המון שיחות עם הורים שרוצים לשלוח אלינו את הילדים שלהם. יצרנו מסגרת ברמה גבוהה ואיכותית. זה פרוייקט שמשלב חינוך לערכים אנושיים כמו אהבת האדם והארץ, עזרה לזולת ותרומה לקהילה עם פעילות ספורטיבית. זו מסגרת שקורים בה רק דברים טובים. יש אנשים שמסייעים לחניכים להכין שיעורי בית. השאיפה שלי היא לא שהם יהיו כוכבי כדורגל - זה יהיה רק הבונוס. אני רוצה שהם יהיו לפני הכול ובעיקר - בני אדם, אזרחים טובים. מגיעות מילים טובות וחמות לכל מי שעוזר לנו: 'ציונות 2000', עיריית בית שאן, המועצה האזורית בקעת בית שאן, לאבי לוי, מנהל מחלקת הנוער ולמאמנים המצויינים שלנו המשעיקים את כל מיטבם. תודה מיוחדת מגיעה כמובן לאגודת הפועל תל אביב".

בפעילות האינטנסיבית ובמעורבות השוטפת והעמוקה שלך בפרוייקט יש משום מילוי לחלל שהותיר בך ארז עם מותו?
"בכל בוקר כשאני קם אני מרגיש שאני השליח של ארז. הוא אהב לעזור לילדים. והיה 'אדום' (אוהד הפועל תל אביב) בנשמתו".

האם יש גם נחמות קטנות, חרף השכול הכבד והיגון הקודר, מקומות נוספים שבהם, לבד מהכדורגל אתה נאחז בחיים?
"הילדים, הנכדים. יש לי שלושה נכדים, שניים מבני אביב ואחד מבתי רוני, אבל עמוק בפנים, יש חלל ששום דבר לא יכול למלא. השכול הוא קשה והוא בעיקר מתיש, מתיש מאוד, מתיש מאוד מאוד. ארז יושב לי כל הזמן במוח ולא מרפה, לא עוזב. אני בוכה הרבה, אבל משתדל לא לבכות לעיני אנשים. לא תמיד אני מצליח".

ארז היה מהיושבים הקבועים ב"שער חמש" - היציע הראשי של אוהדי הפועל תל אביב באצטדיון 'בלומפילד'. כשאתה צופה במשחקיה הביתיים של הקבוצה אתה ממשיך לשבת שם?
"מאז שארז נהרג, אני לא יכול לשבת שם. יש לי מקום קבוע בשער 2. כשאני רואה את האוהדים בשער חמש קופצים לאחר הבקעת שער של הפועל, אני לא יכול להסתכל. הלב נצבט ונקרע".

ארז היה שחקן כדורעף מצטיין, ששיחק בליגה הלאומית, שם כיכב במדי הפועל בקעת בית שאן. לא היה יותר טבעי להנציח את זיכרו כספורטאי באמצעות פרוייקט שקשור לענף זה?
"על פניו זה באמת נראה יותר טבעי, אבל כשבאו אלי מהפועל תל אביב להנציח אותו בפרוייקט כדורגל, שארז היה מזוהה וידוע כאוהד מושבע שלה, והושיטו לי יד, הושטתי גם אני את ידי וכך נוצר בינינו החיבור שהוביל והשביל לפרוייקט בית הספר לכדורגל".

אתה יכול לנסות לשער, מה ארז החי היה אומר על הפרוייקט כיום, לאחר שלוש שנים?
"הוא היה שמח. לא היה אדם יותר שמח ממנו, כשהוא היה רואה את החיבור שבין 'האדומים' ובין ילדים ונערים שמחנכים אותם לפני הכול להיות אנשים טובים שעוזרים לנזקקים".

קטע ממכתבו של ינון, שבו הוא מבקש תרומה לסיוע במימון הפרוייקט:
"בעצב התמידי, הנוקב והתהומי, שבו אני שרוי מאז נפילתו של ארז, עצב שחור ואפל שאכן אין ולא יהיה לו סוף, נמהלת גם תקווה וזורחת גם קרן קטנה של אור: המעורבות הפעילה שלי בפרוייקט והמחויבות שנטלתי על עצמי בהובלתו מאששת ומחזקת אותי. היא מחברת אותי אל החיים. הפרוייקט הזה מנציח את זיכרו של ארז ברוח הערכים שאפיינו את אישיותו ואת התנהלותו באופן שלא יכולתי לאחל לעצמי ולמשפחתי יפה ומרגש ממנו.
אני מאמין ומקווה, כי גם אם לא כל מאות הילדים והנערים יבשילו להיות כוכבי כדורגל (סביר להניח שכך יהיה...), בלבו ובנשמתו של כל אחד וכל אחת מהם ייספגו וייטמעו הערכים האנושיים החשובים, אשר מימושם יזכה אותם בזכות להיחשב ולהיקרא, בפשטות - בני אדם. אם יהיו גם כדורגלנים מצטיינים ומעולים, יהיה זה הערך המוסף של הפרוייקט, הבונוס של ההשתתפות בו.
במכתב נוסף הוא כותב כך: "אנו מפעילים השנה בבית שאן שני פרוייקטים לתלמידים עם צרכים מיוחדים, אחד בבית הספר 'גולני' בבית-שאן ושני - 'אולפנת גלעד' בחמדיה. בפרוייקטים אלה אנחנו בכלל ואני בפרט משקיעים זמן ומחשבה רבים, כדי לעודד את הילדים ולשמחם ועל מנת להעניק להם הזדמנויות שהם ראויים להן, מעצם היותם בני אדם, לאור ולתקווה אנושיים.
לפעילותי בתת-מסגרת זו אני מייחס חשיבות רבה ורואה בה המשך ישיר, טבעי ומתבקש, לשליחותו ומימוש צוואתו הבלתי כתובה של ארז יקירי, אשר בחייו הקצרים סייע לנזקקים במסגרות שונות (מדי שבוע, בהיותו לוחם בשייטת, הוא מצא זמן, חלף האילוצים והמחויבויות, להגיע למעון לילדים חוסים בחיפה - "בית איתן" - ולשהות במחיצת הילדים, לייחד להם זמן וקשב, להעניק ולהרעיף עליהם חום וחיבה).
הקשר עם לוחמי השייטת נמשך עד היום ובא לידי ביטוי בביקוריהם בפרוייקט. לאחרונה ביקרה קבוצת הבוגרים שלנו בבסיס השייטת. אנחנו מחנכים את חניכינו למעורבות פעילה בקהילה ולתרומה קבועה במסגרותיה השונות. לדוגמה: הקבוצות שבהן משחקים גילאי כיתות ז'-ח' משתתפות אחת לשבוע בפעילות הגמ"ח הענפה המתקיימת בבית שאן והחניכים מסייעים בחלוקת מזון למשפחות נזקקות. הפעילות הענפה והברוכה שלנו, אשר ציינתי כאן רק דוגמאות אחדות ממנה, מחייבת ודורשת משאבים כספיים בלתי מבוטלים. אודה לך מאוד אם תוכל לסייע לנו להמשיך פרוייקטים אלה, שבאמצעותם אנחנו מבטאים את החיבור הטבעי וממחישים את הקשר שלנו אל הקהילה ואת המחויבות המוסרית והמצפונית שלנו כלפיה".

הוא לא נם ולא ישן, לא נח אף לא לרגע. כשהוא לא עוסק בשיווק מוצרי המפעל ("טרפלקס") של קיבוצו, רשפים, הוא נוסע בענייני הכדורגל. מזה שנים הוא משכים עם שחר, אנרגטי, פעלתן, חרוץ, איש רעים. מספרם - לא ייאמן. הוא אלוף ביצירת קשרים אנושיים ורב אלוף בשמירה עליהם ובטיפוחם. רבים אוהבים אותו כאח, טופחים על שכמו, מצ'פחים את עורפו, סועדים אותו, בהתמדה ובנאמנות מרגשת, באבלו ובכאבו. אהבה מקודשת בדם בנו.

תרשה לי לשאול אותך שאלה שאני יודע עליה את התשובה: מה עשתה לך 'מלחמת לבנון השנייה'?
"היא פתחה הרבה פצעים. במשך כמה ימים לא הייתי בכלל על הקרקע. בכיתי לא מעט. במשך המלחמה, נסענו פעמיים, אני והחברים שלי מ'הפרלמנט', קבוצת חברים שמתכנסת בקביעות בכל פעם במקום אחר, אל הצפון, וחילקנו שם כדורים לחיילי סוללת מרגמות. תכננו לערוך קבלת שבת לאחד מגדודי הנח"ל, אבל הם היו בפעילות מבצעית בלבנון. לצערי, רבים נהרגו סתם".

לא שקט בהפועל תל אביב. ינון, המחובר לקבוצה בנימי נימיו הדקי-דקים, מנסה להרגיע, לפשר, לפייס. יש חוטים שרק הוא יודע איך למשוך בהם בעדינות, כדי שלא ייקרעו. "אני לא יודע איך הייתי ממשיך בלי העיסוק בפרוייקט בפרט ובכדורגל בכלל. צריך להיות חזקים. לא כל אחד יכול. יש כאלה שהשכול משקיע אותם בתהומות ומרסק אותם. לי הספורט עוזר לקום מהקרשים. זה לא סתם דיבור. זו האמת. הוא לא מניח לי לשקוע ולצלול בחור השחור. הפרוייקט הזה מקרין שמחת חיים. מה יותר יפה מילדים ונערים שמשחקים וחוץ מהמשחק לומדים ברצינות, תורמים לקהילה, מסייעים לנזקקים, ומתחנכים להיות בני אדם טובים?"