אלבום תמונות
לארז שלי, למשפחת חיל הים, צה"ל והמשפחות השכולות.
התאספנו כאן מול האנדרטה המשקיפה אל הים, בה חקוקים שמות בנינו.
לפני שנה וארבעה חודשים נהרג בננו ארז אשכנזי בפעולה מבצעית של השייטת בעזה.
ארז נולד בעיצומה של מלחמת לבנון, גדל והתחנך בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. ארז היה תלמיד שקדן, ספורטאי מצטיין ומוקף חברים ומשפחה אוהבת.
בסיום קורס צלילה שעבר החליט ארז להתגייס לשייטת 13. המסלול היה ארוך וקשה, אך בסיומו לא היה מאושר ממנו.
אחרי מותו אני החלטתי לחיות ולא למות, ואת ההחלטה הזאת אני מממשת שעה שעה - יום יום. אני חיה כשאני מאפשרת למשפחה ולכל מי שנמצא סביבי להמשיך לחיות למרות האסון.
ארז היה מכור לחיים ולטוב שבהם. ארז היה מקור של שמחה לכל מי שהיה סביבו. אני לא יכולה להגיד שהצוואה של ארז היא שאמשיך לחיות, אך אני יודעת שהדרך שבה חי נותנת לי כיוון וכוח גם במותו.
ארז שלי, החיים נמשכים, העונות מתחלפות, והחלה השנה השנייה בלעדיך, ואתה כל כך חסר. אני הולכת לישון, חולמת עליך בלילה, שאתה איתי, אבל בבוקר אני קמה לתוך מציאות שונה בלעדייך.
הייתי אמא דאגנית כשהתגייסת, וגם היום אני ממשיכה להיות לך אמא דאגנית, רק שעכשיו זה קשה יותר. אני דואגת לך, רוצה לדעת איך אתה מרגיש, מה אתה עושה, מה אתה חושב, ואין לי תשובות. אמרתי לך: "ארז, תשמור על עצמך", ואתה אמרת: "אמא, הכל יהיה בסדר, ותשמרי את על מלכי", אבל הכול לא בסדר, אתה לא כאן, ואני לא הצלחתי לשמור עליך.
אין יום שאני לא חוזרת לאותו רגע שבו קצין חיוור הודיע בשקט - ארז נהרג. מאז היום הנורא ההוא הזמן קיבל משמעות אחרת. אמרו לי שהזמן מרפא הכול, אך הכאב אינו מרפה. הנה עבר יום הולדתך, ואתה כבר בן 22. נכדנו האהובים סהר מיה ואורי כה מזכירים לי אותך בחיוך, ובמבט העיניים. אורי כבר בן 8 חודשים. מיה בת שנה וחצי מפטפטת ומתרוצצת בין כולם, סהר בן ארבע מדפדף באלבומים מדבר עליך ומזכיר אותך במשחקים שלו, לילך אחותך הצעירה סיימה את י"ב ועומדת להתגייס בדצמבר לחייל הים כמובן.
בחודש יוני האחרון, ביום השנה לנפילתך, בחום הלוהט של העמק, באנו לבקרך, מאות חבריך ואוהביך התרפקו על הזיכרונות המתוקים בגעגועים עד כאב.
ארז ילדי האדמה הזו לא שבעה עדיין וממשיכה לגבות קורבנות מטובי בניה, ובינם טובי חברך מהשייטת.
ארז, אחרי שנהרגת, התחלתי להכיר את השייטת, הכרתי את החברים, את המפקדים, את המשפחות השכולות ואת מחלקת הנפגעים וחיל הים, שמלווים אותנו באהבה רבה.
בערב למשפחות שכולות בעתלית אמר האלוף דידי יערי כי במותם ציוו לנו הבנים את החיים וסיפר כיצד נפצע בפעולה באי גרין והושכב על אחד הלוחמים המתים לספוג את חום גופו ולא להיטלטל.
ארז שלי בגופו הגדול והחסון, הציל חברים שהיו לידו והמשיכו בלחימה הקשה ובמותו נתן להם את החיים.
ארז ילדי אזכור אותך תמיד בן 21 מחייך. והלב הגדול שלך ארז והאהבה הגדולה שידעת להעניק לנו תהייה אתנו תמיד ותחבר בינינו כפי שעשית והיית בחייך.
אנו משפחה גדולה של שכול שנמצאת כאן היום. אנחנו מבינים האחד את השני גם בלי מילים, הכאב האין סופי וההתמודדות אתו מחבר את כולנו, כשלכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו להתמודד עם הכאב, ואת הדרך לשמור על הקשר עם החיים. אנחנו רוצים לזכור ולהזכיר, לחיות ולאהוב את הבנים, להיות כאן בשבילם. כשאני כאן מולכם אני בגלל ארז כי אני אוהבת אותו ומוכנה להיות בשבילו בכל מקום.
משפחות שכולות ילדינו במותם ציוו לנו את החיים, ואנחנו נחייה אתם לעד.
בחיבוק ובאהבה, אמא של ארז.