סמ"ר מורן כהן ז"ל

אלבום תמונות

מגרות השכול

לכאורה הסתיימה מלחמת לבנון השניה (או איך שיקראו לה).
המדינה חוזרת אט אט למסלולה ועימה קיבוצנו. אחרוני משפחות המפונים עזבו את אשדות, המקלטים נסגרים, פעילויות ילדים במרחבי הקיבוץ והבריכה מותרים, בנהרא מתארגנים לקליטת אורחים, מגזר המזון חוזר לממדיו הטבעיים ולכאורה תחושת הרגיעה ניכרת. מיליוני מילים יפות ובוטות כאחד, נכתבות בדפי העיתונים, מושמעות מעל גלי האתר וניבטות מעל מסכי הטלביזיה. כל אלה אינם מסמנים את בוא הסתיו אלא את "מלחמות היהודים" – חזרה לשיגרה.
אך אנו בקיבוצנו הקטן, אנו שחווינו אסון נורא – נפילת בננו מורן כהן ז"ל, איננו יכולים לנהוג כמנהג השיגרה.
אנו החלפנו את מתח המלחמה, את ההתארגנות וההתגייסות, בשכול, בצער וביגון גדול.
כמי שליווה את המשפחה מרגעי ההודעה הראשונים, דרך סידורי ההתארגנות והלוויה ובכל מהלך השבעה, אני מתקשה לחזור לשיגרת היום יום.
ישנה אצלי תחושה של אי נוחות בחזרה לשיגרה בעוד שבחיי המשפחה שיגרת החיים מקבלת משמעויות אחרות ושונות.
ניסיתי להיות חזק, אצור, מדוד, אך איך מחזיקים מעמד שצריך לנסח מודעת אבל על בן בגיל 21. איך אפשר להישאר מאופק, וקר רוח שצריך לתכנן קדיש של אב על בנו. לא הייתה לי אפשרות להתחמק ואין לי ברירה כי זה תפקידי.
ניסיתי... הגרון נחנק והמילים נתקעות, מסרבות לצאת ואיני יכול להתחמק מהאחריות, היא שלי ותישאר שלי. אני מסובב את הראש שלא יראו, מנגב את הדמעות ואלו ניגרות ושוטפות את הפנים.
התחושה המכבידה מכל, בנוסף לצער ולכאב הגדול, היא תחושת חוסר האונים.
אתה מחבק, תומך בוכה, כועס, מארגן ומסייע ואינך יכול לשנות מאום, חוסר האונים נוזל החוצה והאנרגיות נשאבות.
בסערת הרגשות אפילו מגרות המזכיר הופכות למגרות השכול.
רק שיהיה למשפחה ולנו את הכוח להמשיך.

שתהיה שבת שלום.
אריק ראובני