סמ"ר מורן כהן ז"ל

אלבום תמונות

16/08/06

מורן שלנו,
אני לא מאמין, אני נמצא בסרט הזוי, מדע בדיוני.
סיפורים על כדורים שורקים, נהמות הטנקים, ירי תותחים והפצצות מטוסים. וגבורה אמיתית של חבריך הלוחמים.
בפגישתנו האחרונה בגינוסר, בהפוגה, בין סבב פעילות ראשון בלבנון לסבב שני,סיפרת לנו שבשטח, ברגע של שקט בתוך העמדה אתה מדמה כאילו אתה נמצא בסרט של מלחמת הכוכבים.
סיפרת שאתה פוחד מהמלחמה. סיפרת שאתה לא אוהב להימצא שם. אבל אתה בטוח שהעבודה הזו חייבת להיעשות וזוהי חובתך בעת הזו. לא פקפקת בכך, אבל דאגת וחששת, מה שמדגיש שהיית בן-אדם.
עברת חוויות רבות לא נעימות. אילו נשארת בחיים היינו משוחחים עליהן, בוחנים אותן מכמה זוויות, צוחקים ובוכים, אבל לא עם אותן הדמעות.
שמענו מחבריך כמה אהבו והעריכו אותך ואת דמותך. שמענו כמה דומיננטי היית, בכל מקרה של חילוקי דעות פנו אליך וביקשו שתכריע מתוך הסכמה והבנה שהמילה שלך היא האחרונה.
המסוקים הנחיתו את האספקה מאות מטרים מן העמדה – ירדת עם נתנאל ועם החברים לקרב את התרמילים. בלי היסוס העמסת על גבך 30 ק"ג נוספים, עלית בחזרה במעלה המסולע וסחבת איתך את כל החבורה.
שמענו ממנחם הרופא איך ביליתם יחד 12 שעות באותה עמדה תחת שיח שסיפק לכם מחסה והגנה. כל תזוזת רגל של אחד מכם חייבה תאום עם האחר.
שמענו מנתנאל איך יכול היה לסמוך עליך ועל שיקול דעתך בעת ביצוע כל משימה. שמענו מחבריך לצוות על האכפתיות והמסירות שליוו אותך. דאגת לסדר וניקיון בכל מקום ואחרי כל ארוחה. לקחת על עצמך להיות אחראי על חלוקת המזון בשטח מתוך מחשבה למנוע מצב של מחסור אם לא תגיע האספקה.
על סיפור פציעתך האנושה שמענו מכולם – נתנאל, צוות הלוחמים שהיו איתך, מנחם הרופא, ירון הסמג"ד ואחרים. מהרגע בו חדר הקליע אל גופך לא חדלת להלחם בכח רב ובעצמה. עד הדקה שבה נדם לבך. טיפלו בך כולם במסירות, לא חסכו שום מאמץ. הכל תחת אש תופת ותנאי שטח קשים. מסע חילוץ הירואי שהיו בו שלושה פרקים: חילוץ רגלי על-גב אלונקה אותו ביצעו חבריך ליחידה. בנקודה מסוימת הגיע טנק עם צוות אמיץ שהסתכן בעצם כניסתו לשטח באור יום, מפגיעת טילים. הטנק העביר אותך ואת מנחם הרופא, תוך כדי שהוא ממשיך לטפל בך, עד למסוק של יחידת החילוץ שגם הוא נחת בשטח לאור יום, בסיכון רב וללא היסוס. הועברת למסוק, אך לאחר שהמריא – הובהר שזה כבר מאוחר.
כל אלה שמענו מהרבה אנשים – לוחמים, מפקדים, חברים ואחרים. שמענו מכולם, אבל אותך מורן, לא נשמע יותר לעולם.
אנחנו בוכים ומתגעגעים, לא מסוגלים להאמין, שבורים, מרוסקים, אבל מבטיחים – נקום על הרגליים, נשאר מאוחדים, נחזור לשיגרת החיים.
דמותך ונשמתך לעד יהיו איתנו.
באהבה, כאב וגעגועים אין קץ!

אמא, אבא
רותם, אילון, עפרי וטל