אלבום תמונות
לפני שבוע שלח אותי אבא לקרב היחיד בחיי.
זה היה בטלפון, הוא שאל אם אני שומע אותו ופשוט אמר "מורן נהרג".
המשימה היא להמשיך לחיות, הדרך – אף אחד לא יודע גם לא מי שקיבל בשורה דומה.
מורן, הייתי רוצה להגיד לך שנמשיך קדימה, שלא נכבה מבפנים,
ברור לי בדיוק מה אתה רוצה לשמוע.
אבל אתה גם יודע שאני חייב לומר לך את האמת.
אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלא עברת מעולם וכנראה שלעולם לא תחווה.
אין לך מושג כמה קשה לאבד אותך.
אבא, בחכמה, בחר לספר לי בשתי מילים שהכו בי ושלחו אותי לצד האפל של החיים.
הלב מיד נכבה והתחושה היא של מציאות אליה אני לא שייך, מיד בהמשך אני מתמלא אגרסיות היכולות להפיל בניין משוריין.
מרגע זה, אחי היקר, שום דבר כבר לא אמיתי.
התחושות מתבלבלות עם קלישאות וברור שמכאן הכול משתנה, הכול אחר.
בכל שיחה איתך השרשת בי בטחון ונוצרה בי תחושה שלא יכול לקרות לך כלום, היה לי חשוב שתרד לפרטים הקטנים ובאמת חשבתי שדווקא אתה תחזור בחיים.
כדור אחד, לקראת סוף הריצה אל הבית, הפיל אותך.
את כל הפרטים על הקרב שמעתי וקיבלתי תמונה של סיוט אשר ילווה אותי כל חיי.
אבל את מה שהרגשת באותו רגע מקולל אף אחד לא צריך לספר לי.
במשך שעות נלחמת על חייך כדי לראות אותנו, כדי להגיד לאמא שלא תדאג, כדי להמשיך ולהיות חלק מחמישייה בה הכול טוב, מושלם.
אני באמת לא יודע איך נמשיך ולאן נגיע, אבל אני כן יודע שאתה איתנו, בדרך שלך, וזה אחי, הדבר היחיד שגורם לי להבין כי המשימה אפשרית וכמובן שאם משהו אפשרי אז אנחנו אלו שיכולים לעשות אותו.
אני מוותר מראש על פיזור מחמאות והבעת רגשות, אין מילים בהן אצליח לבטא את הטוב והעוצמה שהיו בחייך. אין מילים בהן אצליח לבטא את הכאב וחוסר האונים במותך. ראיתי אותך אחרי שחזרת מלבנון, שכבת רגוע ושליו, נישקתי אותך, זה היה הרגע הכואב בחיי אבל אתה כבר לא רצית מורפיום, לפחות ראיתי שהסבל נגמר.
המבט שלך בתמונות גורם לגעגוע לשרוף וללב להתכווץ, כרגע זה בלתי נתפס.
אני מרגיש אותך מאותו רגע ארור לפני שבוע, אני יודע שאתה צוחק על הכול ורוצה שאנחנו נמשיך כרגיל.
זה הרבה יותר מסובך ממה שאתה חושב אבל אנחנו מבטיחים לנסות.
מורן, החלק שלך בחיים של כל אחד מאיתנו לא נעלם אלא קיבל נפח גדול יותר.
אתה תמיד בלב ובמחשבות, ואני רוצה לבקש רק דבר אחד, אם יש לך זמן בדילוגיך בין העולמות תקפוץ לבקר אותנו בחלומות.
עפרי