אני יושב לבד וחושב מה לכתוב לך. אני מחפש את המילים שיעזרו לי לספר לך כמה זה בלתי נתפש. ברור לי שזה חייב להיות מושלם ונוח לי להאמין שאתה מקשיב לכל מילה.
בכל פעם שאני מנסה להסביר כמה אני מתגעגע זה אפילו לא מתקרב לתחושה האמיתית, אולי זאת הסיבה בגללה עדיף לשתוק.
אני בטוח שאתה, יותר מכולם, מבין אותי.
אני לא יודע איך מודדים את הזמן שם למעלה אבל כאן, אצלי, עברה כבר שנה.
שנה של תהיות, ניסיונות לפתח איתך שיחות ובעיקר המון שאלות בלי תשובות,
קשה להסביר כמה עמוק מגיעות מחשבות.
אני מנסה להתנחם בעובדה שאתה, אחי, לא צריך לראות תמונה של אחד מאיתנו בעיתון.
אתה לא תראה שם של אחד מאיתנו מתחיל את המשפט "נהרג בדרום לבנון"...
מה שזה עושה ללב באמת שאי אפשר לתאר ולפחות את זה אתה לא עובר.
לפני שנה שהתחיל הסיוט, ניסיתי לחשוב מה אתה, בדרכך, מצווה לעשות.
בינינו אחי, זה לא היה מסובך. בחייך הייתי נבוך לגלות כמה דומות מחשבות של שני אנשים. ברור לי בדיוק מה עבר בראשך ברגעיך האחרונים ואיך עכשיו אתה רואה את הדברים.
אתה בטח אומר "כל הכבוד, גיבורים, הבטחתם להמשיך ואתם מקימים".
אני מדמיין אותך יושב על ענן ומחייך בצניעות. אולי זה מוזר, אבל אני ממשיך בזכותך.
מורן, כל פיסת זיכרון דוקרת הכי עמוק שאפשר אבל נותנת תחושה שמשהו ממך נשאר.
זה כלום לעומת מה שהיה בחייך אבל זה המון לעומת מה שאין עכשיו.
אוהב במידה שלא ניתן למדוד, מתגעגע ורוצה להיפגש באמת, לא רק במחשבות...
עפרי