מורן יקר,
חלפה שנה ושוב כולנו נאספים פה, ומדברים אליך ועליך, והכל נראה כל כך הזוי ולא מציאותי. חלפה שנה ואתה עדיין מחייך את אותו חיוך מקסים בתמונות. חיוך מלא רוך ונועם, השובה את לב כולם.
חלפה שנה של סופי שבוע רבים, חגים, ימי הולדת וציוני דרך אחרים ואתה לא הגעת לאף אחד מהם. לא באת ולו פעם אחת לבקר, לתת חיבוק חזק לאמא ואבא, קצת טפיחות על הגב וכיפופי ידיים עם האחים, הנפה אחת או שתיים של האחיינים (כל השלושה ביחד, הרי רק אתה מסוגל לזה) ונשיקות לכולם שיהיה להם מעט כוח להמשיך הלאה בלעדייך.
חלפה שנה קשה בלעדיך.
לאמא ואבא כבר אין את אותם החיוכים. האסון הנורא הזה, פצע אותם קשות והפך אותם לאחרים. מדממים דרך קבע.
גם האחים שלך כבר שונים. נושאים פצעים שלא יירפאו לעולם.
כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה תסכול, אינספור של למה ולמה וכאב חד שאינו מרפה לרגע.
הכול שונה, הכל אחר וההתמודדות עם חסרונך, היא מאבק כואב ומתמשך.
מתקשים להתחבר לשגרת השכול, על כל הטקסים והמנהגים שבה, שגרה אשר שייכת למציאות שאינה הפיכה.
רוצים לחוש אותך ולזכור אותך בכל רגע ובכל מקום, אבל מתקשים לעסוק בהנצחה, שהרי מנציחים רק את אלה שהלכו ולא ישובו לעולם.
אלא שאתה שמור ונצור בליבותיהם של רבים כל כך, עם אותו חיוך מקסים, עם אותו גוף מדהים במבנהו ועוצמתו לנוכח הנפש היפה ורכה כל כך. עם אותן סגולות ואיכויות יוצאות דופן שכל כך אפיינו אותך.
אתה שמור ונצור בלבו של כל מי שזכה להיתקל בך, מאז היותך פעוט, דרך גן הילדים, בתי הספר, שנת השירות, והצבא.
אתה שמור ונצור באהבה רבה בליבות כולנו וכך תישאר לעד.