מומו
לפני שנה זה קרה ולא להאמין שכבר עברה שנה - השנה הראשונה בלעדיך.
מומו תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך-לפני שנה מצאתי עצמי אבוד וכנראה שרק אתה הוא זה שהיה חסר לי, רק אתה במצב הזה יכולת להבין, להקשיב, פשוט להיות שם איתי - ורק אתה לא היית.
מאז המשכנו - כי אין ברירה. ואתה איתנו. כל כך הרבה זיכרונות וכל כך הרבה החמצה. ונשאר הזיכרון של מה שהיה לנו, התמונות, החיקוי של סמרטוט, הבגדים שלך שאני אוהב ללבוש רק בשביל האשליה הרגעית שאתה עוד פה. מדהים איך שבאותו היום הכול השתנה ועוד נשאר בדיוק אותו הדבר בדיוק. איכשהו עדיין אתה זה שאני משתף בכל, מתייעץ, רק שמאז אני לבד - צריך לחשוב מי ישן במיטה שמעלי - משהו שפעם היה מובן מעליו לכולם- ואתה חסר.
אני עדיין מרגיש את הפעם האחרונה שהתחבקנו ביום שישי ההוא בגנוסר. עדיין שומע את קולך. פתאום כל יום זיכרון הוא שלך, כל שיר ברדיו עליך, וכל דבר קשור בך הופך לזיכרון, למשהו טוב שכבר לא יהיה עוד. הפכת בשביל הרבה אנשים, גם בשבילי לסמל. לכמה טובים יותר אנחנו יכולים להיות, למה זה חיוך, היית ואתה עדיין מודל לחיקוי- זה שדוחף אותי קדימה. למרות שאתה כבר לא זה שאני רואה שאני מסתכל הצידה מעבר לכתף.
ונשארה תחושת ההחמצה של מה שכבר לא יהיה, המשפחה המדהימה שלך, האחים שכל כך דומים, כל כך מזכירים אותך, נותנים כוח להמשיך ותחושה נעימה, והכאב המשותף שמלווה את כולנו.
מהרגע הראשון תמיד היינו ביחד-גם תמיד נהיה
ותמיד נתגעגע