סמ"ר מורן כהן ז"ל

שנתיים מאז האסון הנורא. שנתיים בלעדיך מורן.
כך הכל נמדד במשפחה מאז ה- 8 באוגוסט 2006.
יש לפני האסון ויש אחרי האסון.
שום דבר כבר אינו כפי שהיה.
הכל נראה אחרת והכל נתפס שונה.
המשפחה איננה עוד אותה משפחה והאסון הנורא טלטל את כולם בסערה גדולה שהותירה אחריה שברים שלא ניתן לתקן.
המשפחה בוכה ובוכה והדמעות אינן נגמרות. אבל חשוב שתדע מורן, שבסופו של יום הכוחות נאספים, ממקור לא ברור, אך נאספים, והדרך ממשיכה. אולי משום שכל כך חרדת לדאגת המשפחה ואמא בעיקר ועל מנת שתוכל כעת לנוח מדאגה.
הימים עוברים והחיים ממשיכים. שונה, אך ממשיכים.
את הקושי לקבל את לכתך והדחיה של העיסוק בכל הכרוך בכך, דוחקים ההפנמה שאכן אינך עוד והצורך לספר ולשמר, לדבר ולהזכיר ולא להניח לרגע.
בעת המלחמה, כשהסתיים האירוע הראשון בבינת ג'בייל ושוחחתי עם אמא בטלפון, מספר רגעים לאחר שזכתה לשמוע את קולך, בתוך סערת הרגשות האדירה שאפפה את כולנו, אמרתי לה שאנחנו מוכרחים לחשוב חיובי ושעוצמת האמונה החיובית שלנו תשמור עליך והבטחתי לה שנעשה לך מסיבה ענקית אצלי בבית עם שובך בשלום בסיום המלחמה.
ואתה הרי יודע שלא פרעתי את חובי מעולם.
בכל ליבי האמנתי בכוחן של החשיבה והאנרגיות החיוביות להגן עליך. אך התבדיתי.
בבית שלנו, אתה ניצב לך עם החיוך המקסים, במקום בו עיקר חיינו מתנהלים ושייך לכל מה שקורה, בשגרה ובחג, בשמחה ובצער, כשההורים והאחים מבקרים וכשהם הולכים וכל הנכנס ויוצא מן הבית לעולם ידע ויזכור.
ואנחנו נמשיך את חיינו ונציין אינספור אירועים כאלה או אחרים, נתבגר לנו עם השנים, ואתה לעולם תהיה איתנו, מחייך את אותו החיוך, עם אותו הקסם שלא ימוג.