סמ"ר מורן כהן ז"ל

היי ילד, אני שב וכותב לך אחרי אין ספור פעמים שביקשתי לעשות זאת והדמעות והמחנק מנעו זאת ממני. איך מתרגמים למילים את התחושות, המועקה הכבדה והצער? איך מכמתים את כאב אובדנך?
אני חוזר אל פגישתנו האחרונה בגנוסר, אחרי קרבות עזים בדרומה של לבנון וחרדה עמוקה לשלומך, נפגשנו כשיצא הגדס"ר להתרעננות קצרה, למנוחה ולפגישה עם המשפחות טרם חזרתכם לשדה הקרב.
נתנו לך חיבוק חזק ומלא אהבה ואמרנו שדאגנו לך כל השבוע.
הבעת תימהון על כך שעוד לא גוייסתי למילואים וסיפרת שמתחוללת שם מלחמה, שאנו האזרחים, צופי הטלויזיה כלל לא מודעים לה ולא מעריכים את עוצמתה. דאגת לצוות ולאנשים שאתך.
אתה זוכר את הוויכוח המטופש שלנו? לאחר שסיפרת על הירי הנרחב שלכם בטילי "לאו" (מושג) וציוד לחימה אחר ודאגתך לכיס הציבורי: הבעתי פליאה על כך שזה מטריד אותך, אך אני לא בטוח שהשתכנעת.
סיפרת על 60 ומשהו ההודעות הקוליות במכשיר הנייד שלך, והתנצלת על שטרם הספקת לשמוע את כולן. כי בדיוק כעת ההורים שלך נסעו, עכשיו אני פה ובהמשך הבטיח בארי שיקפוץ לבקר. ובין לבין רצית קצת זמן לעצמך, להכין את הציוד או פשוט לשכב לפרוש רגליים ולנוח.
לא הבנת איך מכל חיילי המשק הסדירים אתה מוצא עצמך כמעט היחיד בחזית הלחימה ומושא דאגה לרבים כל כך במשק ודאגנו כל כך, והנורא מכל קרה.
אני שב אל הימים שלאחר מותך, בא ומתיישב מולך על חומת האבן הנמוכה ותמונתך נבטת אלי מעציץ עץ ההדר. קברך נקי ואבנים רבות מונחות עליו באקראי כעדות לביקורים רבים לאחרונה.
העציץ כבר לא שם. קרני השמש של עמק הירדן אשר שזפו אותך היטב מדי קיץ, צרבו והכו בו ללא רחם ותמונתך עם החיוך המבויש דהתה עימן.

רציתי לספר לך על האהבה והגעגוע של רבים כל כך אליך. על חברים רבים שלך שאינם בני המקום, אשר הסתובבו במבטים אובדים בחצר הקיבוץ בימי השבעה ולאחריה, רוצים לגשת ולנחם ולא מוצאים את הדרך. ובני הנעורים מתקבצים גם הם בקרבת ביתך כאילו מבקשים לומר כמה רצו להדמות לך. ועלינו מורן, חבריך בני הקיבוץ, על השיחות הארוכות והמתמשכות לתוך הלילה, על בכי פתאומי שמתפרץ וסערת הרגשות המשתקת.
נפגשים במגורי החיילים והצעירים, שפופים ומלאי כאב שקט. מעט מילים ניתן לומר ליד חדרך המיותם. חודשיים לאחר מותך אני נוסע לארצות הברית ושם בנסיעות התכופות על הכבישים הארוכים חש את מה שכולנו מרגישים, זה שבדרך לצבא, ההוא שסוגר שבת, ההיא שבטיול וההוא שטס לעבוד. רחוק רחוק ובכל זאת קרוב כל-כך אליך. הזמן עובר ותמונותיך הרבות נתלות בחדרי כולנו ועוד ניסיון נעשה לחפש ולהיאחז בעוד זיכרון באלבומינו.
אני רוצה לספר לך ילד על המשפחה האצילית שלך ועל חוסנה שתמיד היה ניכר בך כל-כך. אמא שלך, כסלע איתן ניצבת ושומרת על התא המשפחתי שזועזע ובביקוריהם של חבריך תמיד קשובה ומלאת חום ודרכם מתוודה עוד ועוד לעולמך. אביך, שלמרות שמעיניו נשקף כל צער העולם הזה, מחזק אותנו יותר משניתן לתאר. אחיך הגדולים, מנסים אט אט להרים את ראשם ותרים את נופי הארץ בשבילך.

קראת לי "סמרטוט" כשנפגשנו בגנוסר ואמרת שחיפשת אותי ברגילה האחרונה כדי לרוץ ביחד.
רק תבוא ונשוב לרוץ בשדות העמק....

בהמון אהבה, כאב וגעגוע,
בשם כל צעירי אשדות,
נטע כהן.