אם אתה שומע...
"מה יהיה "? - "יהיה בסדר מומו".
אתה זוכר שנהגת לשאול אותי את זה?
ואני האמנתי בכל ליבי שזה מה שיהיה.
מומו עברו כמעט שנתיים מאז שהלכת מאתנו, קצת יותר משנתיים מאז שהכרנו. כן, זה לא הרבה, סה"כ חצי שנה- אז אתה מוכן להסביר לי למה אני בוכה כל-כך הרבה? וכל מה שיש לי בראש זה אותך.
" אני לא יודע מה לעשות, היא כל הזמן בוכה".
זה משפט שנחקק לי בראש כל כך חזק מומו, פעם ראשונה שראיתי את המשפחה שלך, פעם אחרונה שאתה נפרדת מהם. כל- כך דאגת להם, דאגתם אחד לשני, לא היו אלו דאגות שווא.
לילה- החוד שלנו נתקל ואנחנו מחלצים לאחור לבית משותף עם העורב. רק חלק מהיחידה פה, אתה ואני נכנסים לחדר בזחילה כדי להקים עמדה מאולתרת שתתצפת על ה"מפלצת", לא היית אמור להיות חלק מסבב השמירות בגלל שעשית סבב משלך עם המפקדים, אבל בטוח שדחפת את עצמך פנימה, תמיד דחפת לעשייה.
באותו בית היתה לכל הצוות שיחה כואבת שנצרבה אצלי בתודעה רק בימים מאוחרים יותר, על כמה הכל חסר תכלית עם מישהו יהרג. באת וסיפרת לי על השיחה במין רצינות שלא הכרתי- מיד נעצבתי מעט והסכמתי אך הסתתי את המחשבה. שלחת עוד הודעה מרגיעה למשפחה, הודעה אחרונה שהשתננה בי כמו מנטרה אחרי שהלכת. דאגת לאילון ושאלת לשלומו, היית עצוב שהוא צריך להיכנס פנימה והנה, גרמת לזה שהוא לא- בגופך מנעת את הכניסה של אחיך, כל כך דאגת.
אני זוכר את המבט שלך כולנו דרוכים, מחכים לריצה, אתה מהנהן לי בשלילה, זה מה שעבר לכולנו בראש, מה זה לעזאזל הריצה הזאת? 11:00 בבקר- שיא האור! אבל אין ברירה רצים.
הדרך עוברת מהר, נכנסים לבית, מישהו מדמם דוחף את עצמו אחורה ואחר מושך אותו, יש צעקות: מורן! מורן! אני ממשיך כדי לא לעכב את הנכנסים וחושב על זה שמובן שקוראים לך הרי אתה החובש, המציל הגדול והרחמן. אני נכנס למסדרון ורואה את אורי, הוא שואל אותי מה אתו? עם מי? אני שואל ? עם מורן... העולם שלי משחיר, מאותו רגע איבדתי את עצמי מומו, איבדתי אותך. אני זוכר את השעות האחרונות, צעקתי בתוכי שתלחם וכך עשית. נאבקת באויב בלתי מנוצח- בזמן. והזמן נעצר וזה הסוף שלי השארת אותנו יתומים.
"מה יהיה רם?" - " יהיה על הפנים מומו" - זאת היתה התשובה שלי לשאלה החוזרת ונשנית שלך בפעם האחרונה ששאלת אותי.
מומו, ילד שלי מוצלח, הדמעות לא תפסקנה לזלוג, המחשבות לא תרפנה, אתה כל-כך חסר, החלל שהשארת כבד מנשוא. תישן ילד מנוחת עולמים.
אוהב רם.